משעמם לי.
הבנתי את זה כשישבתי כהרגלי להכין מקבץ של שיעורים בנושא שעל הפרק וגיליתי שיותר מהרגיל קשה לי להתרכז. קמתי לקפה, קמתי לטלפון, קמתי לסדר את הסלון, ורק לשבת ולהכין לא התחשק לי.
כבר תקופה ארוכה שאני מלמדת חומר שאני לא אוהבת, וכל הזמן מנסה להפוך אותו לרלוונטי ומעניין. הבנות דווקא משתתפות, אבל אני מחכה לסוף השיעור, לסוף הנושא, לסוף השבוע.
אירועי "משואה לתקומה" מאחורינו והמבחנים לפנינו, ולא נעים לי להגיד, אבל גם בשיחות האישיות אני כבר מתחילה לאבד ריכוז: בכל יום שתיים או שלוש שיחות, יזומות או ספונטניות, של הרגעה, עידוד ו"תאמיני בעצמך", עד שאני כבר מתיישבת עם תלמידה במקום הקבוע וצופה מראש את כיוון השיחה.
זה גם לא עוזר שיש לי ערימה חיננית של מבחנים שמחכה לי כבר תקופה ארוכה מדי, ואני לא מוצאת את הכוח להתחיל לקרוא את אותן התשובות שלושים פעמים ולתקן את אותן טעויות מי-יודע-כמה פעמים.
"בקיצור", אמרתי לעצמי, "אני מוכנה לחופש הגדול".
עם המשפט הזה הסתובבתי כמה ימים עד שהמילים חלחלו אלי.
כי בעצם, ככה נראית שחיקה: שעמום, חוסר חשק ו"ספירת הגומר" אישית שרק מחכה שהיום ייגמר, ואחרי זה שהשבוע ייגמר, עד החופש המיוחל. יש לתחושה הזו עוד כמה תופעות לוואי, כמו הקטנת ראש, התחמקות ממשימות שאני לא חייבת לעשות, חוסר מוטיבציה להשקיע בדינאמיקה צוותית, ותחושה שכל משימה שמבקשים ממני היא כיבוש האוורסט לפחות. על כל מייל שאני כותבת למורים אני מרגישה שאני צריכה לקבל מינימום דוקטורט, ועל כל שעה שנשארתי מעבר לשעות שלי - את אות הגבורה. לא פחות.
אפשר לחיות ככה, אבל לא כדאי. מהר מאוד הופכים לאנשי קטנוניים וממורמרים, מחשבי חשבונות אינסופיים, שלא כיף לעבוד איתם. וכל זה - תוך שנים ספורות מתחילת ההוראה, בשנות העשרים היפות, כשהמילה "פנסיה" עדיין נשמעת כמו משהו שהולך יד ביד עם דיור מוגן.
אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו: לקחתי את היומן האישי שלי (כן כן, לחלוטין "יומני היקר") ואת העט שלא נמרח על היד כשכותבים איתו, ושמתי פעמיי לבית הקפה החביב עלי. אחרי זה הזמנתי קפה ומשהו מתוק ושמתי את הפלאפון על מצב טיסה.
אחרי זה כתבתי בגדול "איך אני מתחדשת?" ויצאתי למסע בו עברתי על כל תחום וכתבתי מה אני צריכה לעשות בו כדי להרגיש שוב רעננה, פורה ויצירתית. זה לקח זמן אמנם, אבל אחרי כמה שעות סגרתי את היומן, מלאת מוטיבציה יותר משזכרתי את עצמי במשך הרבה מאוד זמן. עמדו לי מול העיניים מספר מצומצם ואיכותי של יעדים ברורים ודרכי פעולה, וקיוויתי שתוך ימים ספורים כבר ארגיש איך אני שוב נהנית מה שאני עושה, ולא רק מחכה שהשנה תסתיים. השקעה טובה של 25 שקלים, ואפילו הקפה היה מצויין.