בידך הדבר-לקחת אחריות על החיים שלי !!

מבוא: רק עוד קצת לראות טלוויזיה, עוד קצת להישאר במיטה, ההתמכרות הקטנות שלנו לדברים מובילות אותנו לעיתים למצב שבסוף היום אנו מרגישים שהוא ברח לנו בין האצבעות. ומי אשם? לא נעים להודות: אנחנו!
לקחת אחריות על החיים שלנו - זהו רעיון הפעולה.

מה צריך להכין: (למדריך: אפשר לגבות מכל חניך כמה שקלים ולקנות בכסף זה את המצרכים):
מרגרינה
סוכר
קקאו
ביסקוויטים
קומקום חשמלי
אפשרות: קוקוס או סוכריות קטנות
לדאוג שיהיו מים במקום
3 קערות או יותר - לפי מספר הקבוצות, בשביל לפורר את הביסקוויטים
כפות לעירבוב
שקיות אשפה + מערוך או משהו כבד אחר

ניחשתם נכונה - עושים כדורי שוקולד!

מהלך הפעולה:

שלב I
חלק את החניכים לקבוצות של עד 6 חניכים כל אחת, ותן להם את המצרכים ללא הוראות וללא כמויות. אמור להם לעשות מכל המצרכים כדורי שוקולד (מכניסים את הביסקוויטים לשקית ומועכים אותם בעזקת כלי או בידיים, שמים בקערה, מרתיחים מים, מוסיפים את הקקאו והמים לקערה, מוסיפים סוכר ומרגרינה, לשים, צרים כדורים ושמים על המגש או הצלחות).

שלב II
בידקו לאיזו קבוצה יצאו הכדורים הטעימים ביותר.
שימו לב: האם היו קבוצות שבגלל מינון חומרים לא נכון קיבלו תוצר מתוק מדי, קשה מדי, עיסתי מדי וכו'?
שאל את החניכים: מהו המסר?
סביר להניח שיצעקו "שיתוף פעולה". אמור להם שזהו לא המסר שאתה רצית להעביר - פה יתחיל דמיון החניכים לפעול...
לבסוף אמור לחניכים שהמסר הוא פשוט: אתה אוכל מה שאתה מבשל, ואתה הוא זה שאחראי לתוצר.
לטענה "אבל לא היו הוראות!" תשיב: נכון, ישנם התחומים האפורים ללא הוראות. בחיים לא הכל הולך לפי סעיפים מדודים בשולחן ערוך, ובתחומים אלה - אתה אחראי ונושא בתוצאות.

שלב III
קרא את הקטע (הערה: הקטע קשה ומעט מקצין את הבעיה, אך הוא מבוא טוב לדיון בדבר התמכרות לדברים ששולטים על זמננו במקום שאנו נשלוט בהם).

פעם אחת יותר מדי - ולכל החיים!

החלטתי להתנדב ב... מוסד לנגמלים מאלכוהול וסמים... עובד ותיק לקח אותי לסיור ראשון בין החדרים. עברנו חדר חדר. בכל חדר ישב אדם, קשור, יושב או שוכב על מזרון ישן, ובמסדרונות נשמעו מדי פעם קריאות מהחדרים: "למה לא נותנים לי את המנה שלי, זה מגיע לי!". אנשים בכו בחדרים כמו ילדים קטנים שלקחו להם את הבלון שלהם. מישהו אחר בכה בצעקות של תובע: "אני לא יכול, אני רוצה עכשיו!". הייתי כולי מזועזע ולא יכולתי להתאפק, פניתי לעובד שסייר איתי במוסד: "תגיד, מה, הם פושעים?! הם חסרי אונים - אז למה קושרים אותם, למה הם מבודדים? במה חטאו? שהם חסרי אופי? שלא התגברו על עצמם? נכון, זה חטא, אבל כזה עונש?!" תשובתו הגיעה אלי בקול שליו: "הם אשמים בזה שהתפתו לחיי הרגע, הם פשוט לקחו מנת סם אחת יותר מדי". לא הבנתי. "אבל למה לקשור אותם, לכלוא אותם, למה?! כך מתנהגים לבני אדם?" והוא השיב לי בקולו השליו: " הם שורטים את עצמם, מרביצים לאחרים ולעצמם, ממש תוקפים, חותכים את עצמם, הם כבר לא שולטים על עצמם, הם מכורים לסם, אין מה לעשות, הם עשו זאת לעצמם... הם בישלו את זה...". המשכנו לסייר בין החדרים. חלק ישבו מיואשים, אדישים, בוהים בתקרה, חלק התפתלו מכאב ה"קריז", חלקם בכו.
ואני עדיין לא הבנתי מה זה "פעם אחת יותר מדי".

מלווי פנו אלי: "בא, אראה לך בחורה, שבמקרה הכרתי אותה לפני שנזדקקה ל -????. ללא הכרתי אותה לעומק - רק חיצונית. היא למדה עם אחי בביה"ס. היא היתה פרח, עליזה, מלאה שמחת חיים. כולם הוקסמו מהיופי שלה ונמשכו אליה כמו פרפר לפרח. כשהגיעה לכאן העובדת הסוציאלית, מסרה לי את התיק שלה, תיק רגיל, כמו של כולם. תיקיית קרטון אפורה, פרטים רגילים, לא היית מאמין שזו היא. בכרטיס סיפרו בקרירות - דו"ח חוקי ורשמי, לא מתחשב בשום רגש: בת 25, פרוצה ומכורה לאלכוהול". נכנסנו לתא. לנגד עיני נתגלתה אשה דקת גו, פניה העידו על כ- 45 שנות חיים. העובד נתן לה את המנה בפנים קפואות. היא התנפלה על המנה השגרתית שלה. כשיצאנו הוא פנה אלי: "אל תחשוב שהיא בת 50, היא רק פרח נבול בן 26. אל תתפלא, הסיפור שלה התחיל כזה יפה, ורוד, במסיבות בי"ס בתיכון התחיל איתה בחור יפה שנראה כאילו נלקח מאיזה סרט - גבוה נמרץ, בטחון עצמי, חוש הומור. אולי הוא מנוול, אבל היא לא ידעה, פשוט כמו באגדות. כמובן - הם רקדו יחד ואחר כך הוא ליווה אותה הביתה. ממש אגדה. למחרת בחצר בית הספר התנכר אליה לגמרי - כאילו לא הכיר אותה... אין צורך לומר שפתאום "כאב לה הראש", שכנעה את אחות ביה”ס שיש לה חום, והרי היא באמת נראתה מדוכדכת ומסכנה. היא הלכה הביתה, שכבה מס' ימים בבית, כמו חולה. אחר צהריים אחד הוא הגיע לביתה ולקח אותה. למחרת בבית הספר ראתה אותו עם מישהי אחרת והיא כבר הבינה שבטח ם את השניה ינצל ויזרוק. כדי לנקום בו על היחס המשפיל שלו - החליטה לצאת עם החבר שלו ואחר כך עם כל מי שיזדמן לה. לאט לאט יצא לה השם של "הנערה של הכיתה". כשפתאום פקחה את העיניים - היא נגעלה מעצמה, שנאה את עצמה על שהתדרדרה כל כך, כמה בחלה בגופה אבל קשה היה כבר לשנות. פסיכולוגים לא עזרו, החברה דחתה אותה, היא ניסתה להשתנות אבל היה קשה. לא ידעה מה לעשות... נעזרה בטיפ-טיפה אלכוהול. הטיפ-טיפה הפכה לבקבוקים שלמים ששרפו לה את הכבד... בתיק מס' 371 נכתב שהיא התמכרה אולי בגלל רגש נקמה, אולי לדרכי פרנסה, לא משנה למה ומה יגידו הפסיכולוגים. היא פרח שנבל מוקדם מדי. ידיה רועדות, עורה כחוש, פניה מקומטות, העורקים בגוף חסומים והיא מתחננת לעוד כמה טיפות של ערק, אפילו לא אוכלת...". ידעתי שאלכוהול גומר את הבן-אדם תוך כמה שנים, אבל אף פעם לא ראיתי מחזה זוועה שכזה.

"תראה", אמר לי העובד שליווה אותי, "זה בחור דתי, דמות לא רגילה אצלנו במוסד. מסכן, היה שריונר מוצלח, הסדרניק, נפצע במלחמה. הטנק שלו בער ובקושי הצליחו לחלץ אותו. בשניה האחרונה הצילו אותו, אבל הרבה רקמות נפגעו. הוא נאבק על חייו בכל כוח ריאותיו הצרובות. הכאבים לא הירפו, כריתת רגל, וזה כואב יא-חביבי, זה כואב! אז הרופא רשם לו כדורים ירוקים. כל כך חבל... הייתי תופס את הרופא הזה... נתן לו פשוט מנה אחת יותר מדי של סמים, והוא התמכר לסמים, לכדורים הירוקים האלה... אם היה נותן לו לפחות במינון נמוך, אבל ככה להתמכר...".

כשנכנסנו לתא ראיתי בחור עם עיניים כחולות. היבטנו אחד בשני, ניכר בו שפעם היה משהו... הבלורית שנפלה על מצחו בעייפות פעם קפצה בטלטולים עליזים ועיניו הכחולות פעם צחקו בחדוות חיים. היום הן אדישות, מיואשות... כשהסתובב אחרי שלקח את מנתו הקבועה, ראינו כיפה גדולה - בטח מהימים המאושרים והחופשיים שלו. המלווה הוסיף: "אני לא דתי, אבל אני מעריך את החבר'ה הדתיים. הוא יכול היה להיות היום איש עצמאי, אחראי, שעוזר לחברה, בונה בית, מחנך ילדים". נאנח והוסיף, "אף אחד לא אשם, הטנק שלו נפגע ראשון, הוא היה מט"ק, הוא אשם בזה? לא! הכאבים היו קשים מנשוא, הוא אשם בזה? לא! הוא אפילו לא אשם שהוא התפתה לקחת מנה אחת יותר מדי, אך אם היה לוקח פעם אחת פחות... אבל הפעם הראשונה היא כבר יותר מדי...".

בחדר הבא ישב בחור שגדל בבית שהגשם דלף בחורף, הרוח צרבה והקור פשוט הקפיא את הבן-אדם. אמא חולה ומוזנחת, אבא שיכור. כבר מגיל צעיר ידע ש"המשקה מחמם", והוא ידע גם כן את הסכנות הצפונות בו - ראה את אביו , אבל שתה רק קצת בשביל להתחמם. הוא ידע לאן יוביל אותו הערק, אבל הגוף הקטן לא היה יכול לסבול את הקור של החורף. מי אשם שנולד בבית כזה? אף אחד! בטח שלא הוא - אם רק היה יודע להציב לעצמו גבול... הרי הוא ידע לאן יתדרדר, הוא ראה את אביו...אילו רק היה נזהר... עכשיו הגוף שלו שרוף מאלכוהול.

בחדר הבא: המשטרה שתלה אותו לחבורת פשע, כדי שיעזור לה. הם חיזקו אותו לפני כן, לימדו אותו מה הכמות המותרת, והוא הקפיד שלא להיסחף, לקח כמו שהראו לו בכמות הנכונה, בזמן הנכון, רק פעם אחת לקח 20 גר' יותר, כי הוא חזק, לא כמו החבר'ה המכורים. הוא יצא מזה ואח"כ נסחף למערבולת ענקית בכוח אדיר. הוא ידע לאן הוא נסחף... אבל יד גדולה, מגושמת ודוחה הגישה לו את המנה הבאה. זו היתה היד שלו.
השתררה דממה, והמלווה הוסיף "נו, אז מה, הם באמת לא אשמים, נכון, זה לא מצדיק את היחס שהם מקבלים כאן, כלואים, להמשיך להיות קשורים, אף אחד לא מתייחס אליהם... הם מקבלים את המנה שלה, תרתי משמע... את מנת הסם, את מנת כוס התרעלה שהם מזגו לעצמם... ומה יש, אנחנו לא מתמכרים לכוס קפה בבוקר, למיטה החמה בחורף, לחיוך של ילד קטן? המלווה המשיך: "כל אחד מאיתנו מתמכר להרבה דברים, מתמכרים לטלוויזיה ואח"כ מצדיקים את עצמנו - רק להתפרק קצת, להירגע ממתח היום...".

יצאתי המום מהמוסד. אנשים טובים - נערה שסבלה מאהבה נכזבת, הסדרניק-מט"ק שהטנק שלו נשרף, שוטר מושתל... רק פעם אחת הם ויתרו לעצמם. בשאר הפעמים זה כבר נפוץ לבד, להתגבר על זה צריך כל הזמן - אבל להתדרדר - פעם אחת בלבד.

פעם אחת בלבד - אבל זה פעם אחת יותר מדי - ולכל החיים.


למדריך - תימצות בקצרה: הקטע מתאר ביקור במעון לגמילה מסמים. המספר מתאר מקרים בהם הנרקומן לקח פעם אחת מנת סם יותר מדי ושילם על כך ביוקר בכך שהפך בעקבות זאת להיות מכור. הקטע מתאר מקרים של התמכרות לסמים, אך מסיים בשאלה: האם אנו בחיינו לא מתמכרים להנאות על חשבון דברים חשובים ואחר כך מצדיקים את עצמנו? כמו הנרקומן גם אנו עלולים למצוא את עצמנו כבולים להרגל ומפעם לפעם הופכים למכורים יותר ויותר.
על השאלה מי הוא האחראי לבזבוז הזמן - התשובה היא: אנחנו!

שאל את החניכים אלו סוגי התמכרות הם מכירים - התמכרות לעצלות, לחברה (שכחתי, הייתי עם החבר'ה, לא שמתי לב לשעה...), להרגלים, לטלוויזיה (רציתי לראות רק תוכנית אחת ומצאתי את עצמי בוהה במסך למשך זמן רב...).

התמכרות מאופיינת בהתנהגות כפייתית שמתחילה מבחירה בהנאות והופכת את האדם למשועבד להם. המתמכר כבר אינו בוחר בדבר אלא נכנע לו.

יש לסכם: אנו האחראים לזמננו! עלינו לשקול ברצינות כיצד אנו רוצים לתכננו ולשלוט בו ולא שדברים צדדיים שלא תיכננו ישלטו בזמננו!

מסופר על חכם אחד שידע לפתור כל שאלה.
פעם אחת, החליט הצעירים בכפר להתל בו. תפס אחד הצעירים פרפר ושאל את הזקן: האם הפרפר חי או מת? הנער תכנן כך: אם יאמר הזקן מת הפרפר - יפתח הנער את ידו ויתן לפרפר לעופף חי, ואם יאמר הזקן שהפרפר חי - ימחץ הנער את הפרפר למוות ויפתח את ידו להראות לזקן.
המתין הנער לתשובה, וזו לא איחרה לבוא. הזקן ענה לו בחכמה: בידך הדבר! (אכן בידו הדבר - תרתי משמע!) הפרפר אכן בידו של הנער והוא אכן גם נתון לשיקולו של הנער.
הזמן בידינו - בל ניתן לו לעבור לידינו! לא נוכל לבוא בתירוץ לאיש, ואת התוצאות נישא אנחנו! אתה אוכל את מה שאתה מבשל!





אל המדריך: ראה נספח "על אחריות וחופש" - אדם בן חורין אחראי לקבוע את סדר יומו:

אחריות וחופש
לצורך העניין אני רוצה להבחין בין חירות לחופש.
אדם הינו בן-חורין ככל שהוא מסיר ממנו מגבלות חיצוניות.
אדם הוא חופשי כאשר הוא קובע את מטרותיו ויחד איתן את מגבלותיו.
חופש אינו מצב בו אין מגבלות. חופש הוא מצב בו אתה קובע את מגבלותיך. המגבלות שאתה מטיל על עצמך נובעות מבחירתך ומהאחריות לבחירה.
עם ישראל, כאשר יצא ממצרים, כאשר הסיר את כבלי העבדות, היה לעם בן-חורין.
עם ישראל, במעמד הר סיני, כאשר בחר בין עגל הזהב לבין תורת משה על כל ציווייה ויסוריה - היה לעם חופשי.
האחריות, לא רק שאינה מנוגדת לחופש, היא מהותו של החופש.
היות והאדם הוא יצור חברתי ואינו חי אף פעם בחלל ריק, הרי שהבחירה האמיתית היא בין שתי אפשרויות:
האחת - להיסחף ולהיות נתון לחוקים, תקנות, נורמות שאחרים יצרו עבורך ולך אין חלק בהם.
השניה - להשתתף בקביעת המטרות ולהשפיע על החוקים והנורמות, הנובעים מאותן מטרות. צריך לציין שגם בעניין זה אין המשמעות הנובעת מכך כי בחיים הממשיים, ברגע נתון זה או אחר, לא יווצר ניגוד בין הנובע מאחריותך לבין רצונך, ניגוד שייצור לפעמים תחושה של: האחריות מצמצמת את החופש האישי שלך.
אחזור על דבר שאמרתי ברמז בכמה מקומות קודמים. איני מנסה ליצור עולם "נוח" ללא ניגודים. אין עולם כזה בנמצא ולבטח לא באפשרותי ליצור אותו. אני מנסה לשרטט שיטה, הלוקחת בחשבון את הניגודים שבין אדם לבין עצמו, בין אדם לסביבתו ואת התהליכים הדינמיים שאנו חלק מהם, ובתוכם לנסות להיות נאמן למצפן ערכי.

מתוך: חוברת "הגשמה", תנועת השומר הצעיר, תשמ"ה.