"עבדי הזמן - עבדי עבדים הם,
עבד ה' הוא לבד חופשי!
על כן בבקש כל אנוש חלקו-
חלקי ה', אמרה נפשי" (ריה"ל)
המאבק לחופש
מאז שהאדם החל להיות מודע לעצמו, הוא חותר בהתמדה להשתחרר מכבלי העבדות. באלפי כבלים כבדים היה כבול האדם הקדמון, ורק לאחר מאמץ מצטבר של דורי דורות הוא הצליח לנפץ את חלקם או להשתחרר מהם.
האדם הקדמון היה עבד לאיתני הטבע שהכתיבו לו את קצב חייו. בפניהם הוא עמד בחוסר אונים. שקיעת השמש "כיבתה" בפניו את העולם, השמש הלוהטת של הקיץ יבשה את מימיו החיוניים, הברק פגע בו, בעלי החיים טרפו אותו, ואסונות הטבע זעזעו אותו.
האדם היה עבד לסביבתו, אבל שאיפתו לחופש לא ידעה גבול, והוא יצא למלחמה נגד הטבע, הוא יצר ובנה, "גילה" את האש, יצק בברזל ובנחושת, "תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל", חידש ופיתח עד למהפכה התעשייתית ולטכנולוגיה המתקדמת של המאה שלנו. בכל מקום על פני תבל שבו הטכנולוגיה חדרה, האדם חש "משוחרר" מאימת חוקי הטבע.
האדם הקדמון היה עבד לבני מינו. בתוך עולם של חוקי טבע כובלים, האדם לא חש כל כך רע בשעבוד חברו ובשלילת חופשו. מצב זה נמשך מאות דורות, עד קרוב לתקופתנו. השאיפה לחופש הלכה והתחזקה ואיתה ההבנה שכשם שהאדם זכאי להשתחרר מחוקי הטבע, כך הוא זכאי להשתחרר מהיד המשעבדת של בני מינו.
האדם הקדמון היה עבד לצרכים הטבעיים של גופו - רעב, עייפות, תחושות, רגשות. אבל גם מכבלי הגוף, שאף האדם להשתחרר וכמעט עלה בידו. הוא פיתח שורה ארוכה של טכניקות רפואיות ושל חומרים כימיים המאפשרים לו לברוח ממגבלותיו הגופניות.
האם יש רע בכל זה? האם יש רע בשאיפתו המתמדת של האדם לחופש ולחירות? האם יש שלילה כלשהי בהצלחותיו המזהירות של האדם בתחום זה? -לא. המלחמה בעבדות, לכל צורותיה, היא מטלה שהקב"ה הטיל על האדם: "ויברך אותם, ויאמר אליהם: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". אל תהיו כבושים ומשועבדים לארץ אלא כיבשו אותה. זו סגולה וגם ברכה: "ויברך אותם... וכבשוה".
החופש המערבי
אבל בן תרבות המערב החליט לצעוד צעד נוסף: הוא שואף לחופש מוחלט - חופש מכל דבר, כולל שחרור מהמוסר. הוא רוצה להיות חופשי מערכים, כיוון שגם הציות לערכים הוא לדעתו סוג של שעבוד. הוא נטש את הדת כיון שהוא איננו רוצה להיות משועבד לאלוקים, הוא מחק את המוסר כיון שהוא איננו רוצה להיות כבול בכבלים מוסריים.
אך, סוף כל סוף, אין אדם יכול לחיות בלא ערכים, אזי באיזה ערך האדם המערבי בכל זאת דוגל? -בחופש! הערך היחידי שהתרבות המערבית מכירה בו, זהו החופש מערכים! זוהי סיסמתה וזוהי משנתה הרעיונית. כיום, אין בתרבות המערב אפילו ערך מוסרי אחד שנותר לפליטה: הדת, האמונה, המשפחה, האהבה, הצניעות, הענווה, ההסתפקות במועט, העזרה לזולת - כולן נפלו קורבן לשחיטת "הפרות הקדושות" שהמערב עסוק בה בלהט כמעט כפייתי.
האדם המערבי חולם עם גילוי "איי החופש" הוא מדמיין שהוא פוסע לקראת "עלמא דחירו" (=עולם החרות). אבל זוהי אשליה! זוהי תרמית עצמית! האדם המערבי עדיין משועבד באלפי כבלים כבדים. הוא נותר עבד כמו אביו, האדם הקדמון. אמנם הוא השתחרר מכל מה שהיה "חוצה" לו, אבל הוא השתעבד ליצריו. הוא עבד ליצר העריות שבו, הוא עבד ליצר האכילה שבו, ליצר הגאוה שבו, ליצר הטירוף שבו, הוא עבד לקטנוניות שבו, למידותיו המגונות, הוא עבד לרובד האפל שבאישיותו. בלכסיקון המערבי החליפו את המילה "יצר" במילה "דחף", אבל המהות לא השתנתה. את תיאור דמותו ניתן לסכם בנוסחה הבאה: חופש חיצוני שלצידו עבדות פנימית. אמנם עבדות מרצון, אבל גם זאת עבדות.
החופש הפנימי
החופש האמיתי מתחיל בחופש הפנימי, בחופש הרוח. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות פ"ב מ"ו). האדם המערבי סבור שהאמונה והמוסר האלוקי שבתורה חורתים באדם אותיות ומסרים חיצוניים. אבל, אנו מאמינים שמקור התורה הוא בעולם החרות, שנועד לשחרר את האדם מכבליו הפנמיים וממילא מכבלים החיצוניים.
גם אנו, עם ישראל, שואפים לחופש מוחלט, אלא שחלוקים אנו עם המערב היכן טמון החופש הנכסף, האם הוא שוכן בשלילת הערכים (כפי שטוען המערב) או גנוז בתוך הערכים האלוקיים עצמם, בתורה ובמצוות. גם אנחנו דוגלים בחופש אבל סבורים אנו שהחופש בסגנונו המערבי איננו אלא עבדות.