פעולה מס' 1:
"אחי אחי שלי"
רקע:
כולנו מכירים את הרגעים המופלאים, בהם תחושת השייכות לעם היא כ"כ גדולה. רגעים שאתה היחיד מרגיש חלק, חלק ממשפחה אחת גדולה המעוררת בך גאווה כל פעם מחדש, בפעולה זו ננסה לחוות את אותם רגעים נחוש את התחושה של ההשתייכות, כמובן ננסה להבין מה מקורה של תחושה זו, מדוע אנו מרגישים כך?
מטרות:
· החניך יחווה את תחושת השייכות לעמ"י.
· החניך יבין כי תחושת השייכות נובעת מתוך המבנה המיוחד של עמ"י כאברים בתוך הגוף.
מה להכין?
טייפ + שירים
פרצופים – "איך אני מרגיש"
סיפור דוד דלרוזה – לשבת
תחבושת על היד
תפוחים
מהלך הפעולה:
שלב א': "איך אני מרגיש?"
נשמיע בפני החניכים שירים מרגשים כמו:
לבכות לך
אני הולך לבכות לך כשעצובים הולכים לים
תהיה חזק למעלה לכן הים מלוח
געגועי כמו דלתות. וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר,
שנפתחות בלילה לא געגוע
לנצח אחי, לנצח אחי,
אזכור אותך תמיד אזכור אותך תמיד
ונפגש בסוף אתה יודע ונפגש בסוף אתה יודע
ויש לי חברים ויש לי חברים
אבל גם הם כבים אבל גם הם כבים
אל מול אורך המשגע אל מול אורך המשגע
וכמו גלים, אנחנו מתנפצים אל המזח,
אל החיים
אני הולך לבכות לך
בלדה לחובש
הם התקדמו לאט "אני נשאר אתך" מלמל אז החובש
הכל היה רגוע והם נותרו שניהם נשבע אז הפצוע
מנגד הנהר והם גלויים לאש "היום הוא יום מותי"
הגומא מרשרש "אנחנו אבודים" ענה לו החובש
פתאום רעם ברק מלמל אז הפצוע פתאום ענן אבק
אחד צעק "פצוע" "אחוז בי היטב" פתאום עלתה הרוח
"אני כבר בא" ענה לו החובש וצל על הקרקע
ענה לו החובש "נפצעת גם אתה" והוא קרב רועד
"עלינו על מוקש" מלמל אז הפצוע "ניצלנו הם באים"
צעק אז הפצוע "עזוב זה לא נורא" יבב אז הפצוע
"אני כאן לצידך" ענה לו החובש אך לא שמע מילה
ענה לו החובש ענה לו החובש מהחובש
ברד של אש ניתך האש כבדה כבדה "אחי, אחי שלי"
ברד כבד קטוע קשה קשה לנוע יבב אז הפצוע
מעבר לנהר רק לא להתייאש מעבר הנהר הגומא
הגומא מרשרש רק לא להתייאש מרשרש
"השאירו אותי כאן" "אזכור אותך תמיד" "אחי, אחי שלי, אחי"
ביקש אז הפצוע נשבע אז הפצוע
"עזוב שטויות" "רק לא ליפול"
"תציל את עצמך"
ביקש אז הפצוע
המסע לארץ ישראל
מילים: חיים אידיסיס
לחן: שלמה גרוניך
א. ב.
הירח משגיח מעל אור ירח החזק מעמד
על גבי שק האוכל הדל שק האוכל שלנו אבד
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים המדבר לא נגמר, יללות של תנים
ואימי מבטיחה לאחי הקטנים ואימי מרגיעה את אחי הקטנים
עוד מעט, עוד קצת
להרים רגלים
מאמץ אחרון לפני ירושלים
עוד מעט, עוד קצת
בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת
לארץ ישראל
ג. ד.
ובלילה תקפו שודדים בירח דמותה של אימי
בסכין גם בחרב חדה מביטה בי, אימא אל תיעלמי
במדבר דם אימי, הירח עדי לו הייתה לצדי היא הייתה יכולה
ואני מבטיחה לאחי הקטנים לשכנע אותם שאני יהודי
עוד מעט, עוד קצת
יתגשם חלום עוד מעט נגיע
לארץ ישראל
עוד מעט, עוד קצת…
(השירים פה הם בגדר של הצעות בלבד, כדאי שתחשבו אתם על שיר שמתאים לחניכים שלכם).
אם יש אפשרות לראות וידיאו מומלץ ביותר, ניתן להראות קטעים מהסרט מבצע יהונתן, קטעים ממבצע שלמה.
תוך כדי הפעילויות הללו נפזר על הרצפה פרצופים וכל חניך יצטרך ללכת אל הפרצוף שהכי מבטא את מה שהוא מרגיש ביחס למה שראה, שמע (ראה נספח 1).
כל קבוצה שהתאספה סביב לפרצוף תצטרך להסביר למה נבחר דווקא הפרצוף הזה.
הערה: אם אין ברירה והפעולה בשבת (נספר להם את הסיפור על דוד דולורוזה במקום טייפ ווידיאו):
החסד שבגבורה – הגבורה שבחסד/ דוד דולורוזה הי"ד
הוא עלה לאוטובוס אגד בקו 961, היוצא מטבריה לכיוון ירושלים, התיישב בספסל הלפני אחרון, ונרדם. הפעילות המבצעית האינטנסיבית שהתנסה בה בימים שקדמו לנסיעה הזאת הכתה אותו בעייפות רבה. קול צעקות העיר אותו משנתו. דודו פקח את עיניו וראה מחזה נורא: האוטובוס הופך לכדור אש.
הוא לא ידע כי בשעה שהאוטובוס עבר ביריחו הושלכו לעברו שלושה בקבוקי תבערה מתך חורשה שמימין הדרך. האוטובוס התלקח בשלושה מוקדים במהירות קטלנית. הנוסעים ניסו למלט את עצמם בכל דרך שעמדה לרשותם. תוך דקות הגיעו כוחות הביטחון והביטו בעיניים כלות על האוטובוס הבוער. לעומדים בחוץ היה ברור שלא יוכלו לעשות הרבה למען הכלואים באוטובוס. אולי לא יוכלו לעשות למענם דבר.
באוטובוס פנימה, מיהר דודו לעמוד על חומרת המצב. הוא הבין שמדובר בבקבוקי תבערה ופנה לצאת החוצה יחד עם רוב הנוסעים. אבל בדרכו אל מחוץ לסכנה נתקל לפתע באחת הנוסעות היושבות על הרצפה וזועקת. שמה היה רחל וייס. בעלה כבר הקדים ויצא מהאוטובוס. דודו התעכב לידה, חרף תחושת הדחיפות, וניסה לשכנעה לקום ולצאת עמו. את זקוקה לעזרה? שאל, ומיהר, כמובן מאליו, להציע את עזרתו.
אבל רחל וייס נראתה כמי שאינה מקשיבה לדבריו. בתנועות ראש אותתה על סירובה לצאת ומפיה בקעה הזעקה: "הילדים שלי, הילדים שלי". שלושת ילדיה הפעוטים, שעלו עימה לאוטובוס, היו עכשיו לכודים מאחור בתוך האש, בלי שום תקווה, אולי אפילו ללא רוח חיים.
היא לא יכלה להושיעם, אבל נבצר ממנה לעזוב את מקומה. דודו משך אותה שוב ושוב, אבל ללא הועיל.
בעשן הכבד, שהלך וסגר עליו, לא היה לאל-ידיו להבחין ולו בסימן קטן לגורל הילדים. נוסף לכל גילה כי דלת האוטובוס, שדרכה התכוון לצאת ולהוציא את רחל וייס, עולה בלהבות.
הוא הצליח לפתוח את אחד החלונות והוציא את ראשו כדי לשאוף מעט אויר. מיד אחר-כך משך בידה של רחל וקרא לה בכל כוח השכנוע שהיה יכול לגייס: "בואי איתי, יש כאן פתח קטן". אבל רחל לא הסכימה לזוז ממקומה. האוטובוס בער כולו. העשן שמילא את חלל האוטובוס חדר ברוב עוצמה לריאותיו של דודו. אבל הבחור הצעיר לא ויתר והמשיך בשלו. הוא משדל שוב ושוב את רחל, אוחז בידה ומנסה בכל כוחו להוציאה מהתופת. רחל ממאנת להיפרד מילדיה. דודו אינו מתייאש. הוא מנסה לשבור את אחד החלונות, אך לשווא. האש מתקרבת ומתחילה לאחוז בבגדיו. ודודו בשלו. ורחל וייס ממאנת להפצרותיו. הוא שב ומשך בידה, אך חש כי היא נדבקת לכיסא. ידיו ופניו החלו להישרף, וריאותיו התמלאו בעשן הסמיך והרעיל. אך דודו לא ויתר. עד ששמע את קולה של רחל הזועק "שמע ישראל". כיהודי שומר מצוות ידע שהיא חשה כי חייה מגיעים לקצם. עכשיו לא נותר לו דבר לעשות למענה, והוא פנה לצאת מן האוטובוס מהר ככל האפשר.
הוא זינק דרך הלהבות ונפל כלפיד בוער. שניים מהעומדים בחוץ מיהרו לכבות את האש שאחזה בו. הם לא יכלו לעקור ממנו את הידיעה המרה כי מאחוריו, באוטובוס, נשרפו למוות רחל וייס ושלושה מילדיה.
שבעה שבועות לחם על חייו. לבסוף החליטו רופאיו כי אין מנוס מלשלוח אותו לבית-חולים בלונדון, להשתלת לב וריאות. זו הייתה החלטה עגומה, שלא בישרה טובות. כל בר דעת הבין כי אבריו אלה של דודו ניזוקו קשות, לבלי תקנה. כל בר דעת גם ידע שסיכויי ההצלחה של ההשתלה המשולבת קטנים למדי. ובכל זאת, דודו והוריו הגיעו ללונדון מלאי תקווה ואמונה. ושם, עוד טרם עלה דודו על שולחן הניתוחים, נדם ליבו.
שלב ב': למה אני מרגיש כך?
מבעוד מועד הכן תחבושת על ידך ושאל את החניכים מה לדעתם קרה לך אחרי הניחושים שבוודאי לא יתאמו את המציאות ספר לחניכים את הסיפור הבא: (כדאי לעשות זאת בצורה דרמטית ככל האפשר תוך כדי חתוך עגבנייה או
מלפפון שתביא מהבית מראש).
אתמול בערב אמא ביקשה ממני להכין סלט לדודה שלי שעוד מעט מגיעה מת"א. הסכמתי ברצון, נכנסתי למטבח לקחתי סכין בידי הימנית והתחלתי לחתוך,
בעודי חותך את הסלט בשמחה ובששון, חתכה בטעות יד ימין שאצלה היה הסכין, את יד שמאל, יד שמאל התעצבנה והתחילה לצעוק מה פתאום את חותכת אותי? פרצה מריבה קשה כשלבסוף לקחה יד שמאל את הסכין מיד ימין וחתכה את ידי, לכן יש לי פלסטר… (או תחבושת אם יש לכם).
מן הסתם חניכנו היקרים יגחכו למשמע סיפור זה, נשאל אותם למה זה כ"כ
מצחיק אותם? לאחר משמע תשובותיהם נבהיר כי סיפור זה לא הגיוני מכיוון שמדובר פה בגוף חי אחד שכאשר כואב ליד אחת גם ליד השניה כואב לכן היא תנסה לעזור ולא חלילה להוסיף כאב.
שלב ג': "לקפוץ בלי ידיים"
ניתן לחניכים לעשות כל מיני פעולות כשאיבר אחד בגוף מוגבל ונראה שיהיה להם קשה לבצע את הפעילות, לדוגמא:
1. נשאל "עם מה אוכלים תפוחים"? החניך הראשון שיענה עם הפה, נזמין אותו לאכול תפוח, כשידיו ועיניו קשורות, לאחר הניסיון הלא מוצלח נשאל: מדוע היה קשה לאכול הרי לא סגרנו את הפה?
דוגמאות נוספות:
2. לצייר ציור כשמדגדגים אותם. (לא מציירים בבטן)
3. לקפוץ לרוחק כאשר ידיו קשורות מול חניך שידיו משוחררות.
מכאן נראה כי השלימות לפעול יכולה להיות רק כאשר יש חיבור ושיתוף של כל האיברים יחד.
שלב ד':
נראה לחניכים את הכתבה על אסון המסוקים (כדאי שתבררו איתם אם הם זוכרים, תתנו קצת רקע).
השייכות שלנו אחד אל השני היא כמו גוף באיברים כאשר איבר אחד נפגע
מרגיש הגוף כולו בחסרונו…
אז מה היה לנו!!!?
ראינו שאנו מרגישים תחושות חזקות כלפי דברים שקורים בעם ישראל, כל הרגשות הללו מקורם במבנה המיוחד של עם ישראל, כגוף אחד המורכב מאיברים שונים,
שעל מנת שהתחושה תהיה טובה יש צורך שכל האיברים ירגישו כך.