נשים רבות עוסקות כיום בלימוד תורה. כשאנחנו מתיישבות בפינה הקבועה שלנו בבית המדרש בעין הנצי"ב מול ה"בית יוסף", גבות כבר לא מורמות. כאילו תמיד ישבו נשים בבית מדרש הומה, טעמו טעם מתוק של סוגיה ראשונה, גיבשו זהות דתית רעננה מול טקסטים עתיקים, נגעו בתורה. כאילו זה היה כך תמיד.
אבל זה לא היה כך תמיד. הייתי ראש מדרשה ואני כיום ראש בית מדרש, אני לומדת ומלמדת תורה ואלו הם חיי שנים רבות, אבל תלמידת מדרשה מעולם לא הייתי, כי בעבר לא היו קיימות מדרשות.
תלמידת מדרשה לא הייתי, ואני זוכרת זאת, כדי להתבונן ולהודות על הנס הזה: כמה השתנה, כמה המקום נפתח, מקום חדש ורענן לנערות ולנשים ללמוד. נס קרה לנו.
הייתי צעירה, והכלל של "כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות" שלט אז בכיפה. אמנם, בנות למדו בבתי ספר, ובטובים שבהם אף זכו לטעום טעם של לימוד גמרא והלכה, אבל מחוץ לאולפנות ובתי הספר – לא היה שום מקום של לימוד תורה לשמה לנשים.
עד לפני כ 35 שנה, כשנפתחה מדרשת עין הנצי"ב כחלוצה לפני המחנה. מתוך המחנה הזה, גדל הרצון והאומץ של נשים ללמוד ולהעמיק בתורה, ונולד "עולם המדרשות", עולם בו נשים צעירות רבות מקדישות שנה ויותר ללימוד תורה לשמה, לפני או אחרי השירות. עולם בו פורח כזה מגוון של מדרשות, והצעירות יכולות לבחור להן בית מדרש, שיתאים להן לעיצוב זהותן הדתית ולהרחבת אופקיהן. עולם בו קיים מגוון עצום של שיעורים לנשים בכל הגילים, מגוון שכמותו לא הוצע אף פעם.
נראה שקשה להעריך עד כמה התנועה המופלאה הזאת, שקיימת רק דור, עיצבה ושינתה את פניהן ועולמן של אלפי נשים צעירות. היום הן אימהות, מורות, יוצרות, פעילות חברתיות ועובדות במגוון כל כך רחב של מעגלי חיים, אולם ללא ספק בכל מעשיהן ניכר אותו מעיין של תורה ממנו הן דולות רוח וערכים וכיוון. זה משפיע על המרחב בו הן חיות, זה משפיע על הזוגיות שהן בונות, זה משפיע על חינוך הדור הבא.
אנחנו יושבות בפינה שלנו בבית המדרש ואני מתבוננת בהן, תלמידות המדרשה: צעירות כל כך, עכשיו סיימו תיכון. אני יודעת, לימוד של שנה היא רק התחלה וזו דרכה של תורה. ככל שמעמיקים בה יותר מגלים עוד ועוד אפשרויות ורבדים. אני יודעת שכל כך הרבה נשים טועמות ורואות כי טוב. טועמות ורוצות עוד: בתחילה היו רק מעטות, ועם הזמן יותר ויותר נשים מקדישות שנים ללימוד תורה.
הן טעמו מהתורה שנה והן ידעו מאז שאין בדעתן לוותר. פנים רבות ללימודיהן והן מוסיפות נדבך על גבי נדבך, מרחיבות את ידיעותיהן, את השכלתן התורנית. כך החלו ללמוד הלכות אישות וקידושין והפכו להיות "טוענות רבניות", המשמשות בתפקיד כל כך חשוב בבתי הדין; למדו הלכות נידה והרבה מעבר לכך והקימו את ההוויה החדשה הנצרכת כל כך של "יועצות ההלכה" אשר נותנות מענה לאלפי פונות; וכך יצאו לדרך תלמידות חכמים להעמיק במגוון רחב של תחומי הלכה כדי להשלים את כל תחומי הדעת הנדרשים מרב קהילה.
וזה מה שקורה אצלנו כאן, בבית המדרש למורות הלכה במדרשת עין הנצי"ב, במסגרתו מסיימות שתי נשים, ביניהן אני, את לימודיהן ומוסמכות להיות מורות הלכה. הנה זה קורה, זה כאן.
לצידו של בית המדרש הותיק בו לומדות ולמדו אלפי תלמידות צעירות, יושבות נשים בעלות ידע רחב בתחומים רבים בעולמה של תורה ובעיקר שנים רבות של לימוד תורה שבעל פה, ולומדות הלכות שבת, איסור והיתר, נידה, קידושין, יום טוב, תפילה ועוד. הן נבחנות, במבחנים של הרבנות ובמבחנים בעל פה על ידי תלמידי חכמים ומידי שנה מצטרפות לומדות חדשות ומחזורי הלימוד מתחדשים.
עולמות נפגשים. שני קולות של תורה. קול צעיר ורענן העושה צעדים ראשונים ומחפש דרך ומקום בעולמה של תורה, וקול רענן ומלא שמחת לימוד של נשים מבוגרות יותר, חלקן מורותיהן של הראשונות, שזוכות להזדמנות ללימוד מעמיק, לשוט לאורכה ולרוחבה של ההלכה.
וביחד, בחללו של עולם, נוצרת הרמוניה נפלאה של קולות. קולם של הצעדים הראשונים וקולן של הלנות בעולמה של הלכה, מגלות עולמות חדשים, מתדיינות ומעשירות את ידיעותיהן. וההרמוניה הזאת משמעותה הידיעה שאין גבול בעולם לימוד התורה של נשים ואפשר להמשיך וללמוד עוד ועוד.