דבריו של הרב קלנר ממשיכים לעורר דיונים רבים. כדרכם של אירועים כאלו, הדוברים בדרך כלל משתמשים בהם כדי להוכיח את מה שכבר חשבו קודם לכן.
הנה למשל אורית לסר מתנועת 'נאמני תורה ועבודה' טוענת שהבעיה העיקרית היא החינוך הנפרד של בנים ובנות. זו כמובן עמדה מוכרת של התנועה שמוצגת בכל פעם בהקשר אחר (לאחרונה פגשנו בה סביב סדרת הכתבות של עקיבא נוביק על דתיי הרצף).
לסר טוענת כי בוגרי החינוך הנפרד "לא למדו עם בנות אלא על בנות. ומשום כך, צודקים הרבנים שיש ללמד ולהכין אותם למפגש עם בנות המין השני... ואם זה עדיין לא קרה להם בחיים, לפחות צריך להכין אותם לכך, על פי מה שכתוב בספר או לפי השקפת העולם של מי שמקריא ממנו".
האמנם?
קודם כל, בהנחה שבמשפחה דתית ממוצעת יש יותר משני ילדים אזי רוב הסיכויים שלילד או לילדה יש אחים בני המין השני, ואם לא אחים אז בני דודים. המחשבה שילד שגדל בחינוך נפרד מעולם לא דיבר עם ילדה היא מופרכת.
בנוסף, הלימוד "על פי מה שכתוב בספר" איננו קשור להיכרות או חוסר היכרות עם המין השני. "הספר", כלומר דברי תורה וחז"ל, נועדו לתת לנו מבט מעמיק על הנפש האנושית, מעמיק הרבה יותר ממה שרואים כלפי חוץ. לכן שיעורי הכנה לחיי משפחה אינם מסתכמים בלימוד על המין השני. גם גברים לומדים על נפש האיש וגם נשים לומדות על נפש האישה. ההיכרות שלי עם עצמי וההבנה איזה מרכיבי יסוד מכילה הנפש שלי חשובות לא פחות מאשר הלימוד על מבנה הנפש של אשתי.
אבל מעל לכל צורמת לי ההתעלמות של לסר מהשיקול המרכזי - ההלכה. מבחינה סוציולוגית אפשר לדון האם עדיף חינוך נפרד או מעורב, מה מאפשר מרחב ביטוי גדול יותר לנערות ולנערים, היכן הם יכולים להתפתח טוב יותר ומנגד היכן הם יכירו טוב יותר את המין השני.
אבל כאבא יהודי, כאשר אני בוחר שיטה חינוכית לילדיי אינני מסתפק בשאלות סוציולוגיות, על גביהם ניצבת העמדה ההלכתית. ההלכה בהקשר הזה ברורה מאוד, כפי שנכתב בשולחן ערוך - יש להרחיק בין בנים ובנות מאוד מאוד.
באופן אישי אני מאמין שאם זו הדרך שבה הדריכו אותנו חז"ל אזי זו הדרך הבריאה ביותר לגדל את ילדינו. גם אם יש לכך מחירים והשלכות, צריך לראות איך ומה ניתן לתקן, אך אי אפשר בשם חששות כאלו ואחרים לוותר על הבסיס ההלכתי של חינוך ילדינו.
הכותב הוא איש הייטק ותקשורת ובוגר ישיבת הר המור