ובחרת בחיים

את דלת ביתם של משפחת אוחנה-מורנו פותחת לי בטן ענקית. מאיה (38), בסוף היריון, מקבלת את פניי. הבית בית רגיל, רהיטים מאיקאה, אני מגיעה כמעט יחד עם טכנאי מכונת הכביסה שבא לבדוק מה התקלקל. כשמאיה משוחחת איתו אני מביטה בתמונות הרבות המוצמדות במגנטים למקרר, תמונות של הילדים - אביה (10), נריה (7) ונועם ישראל (5) - לצדן תמונות מחתונתם של מאיה ואלירן ולידן ההזמנה לחתונה שהתקיימה לפני כשנתיים, עליה כתוב משפט מהראי"ה קוק, "אין לך רע בעולם שאין כנגדו טוב עמוק ממנו. וכעומק שפלות כיעורו של הרע, כך עומק אצילות יופיו של הטוב שכנגדו". על שידה נמוכה בסלון מונחת תמונה קטנה, ממוסגרת, של עמנואל. התמונה צולמה ביום ארוסיו למאיה.

*

מאיה ויצמן נולדה בסיני, במושב שדות, וחוותה את הפינוי משם בגיל תשע. לאחר הפינוי עברה המשפחה למושב עין הבשור. מאיה התגייסה לצבא, ואז נסעה לטייל באפריקה. "בטיול," היא אומרת, "הגעתי לתובנה שיש קדוש ברוך הוא מעל לטבע." היא יצאה עם קבוצה קטנה לטיפוס על הר קניה הנמצא בדיוק על קו המשווה, וחטפה מחלת גבהים. הקבוצה המשיכה ומאיה נשארה מאחור, ולפתע התעלפה, ימינה - על הקרח, ולא שמאלה - לתהום. "הקדוש ברוך הוא הפיל אותי לצד הנכון, זה היה סיפור נסי. התעוררתי כשהתחילו לקפוא לי הרגליים, והתחילה זריחה שבגלל הגובה נראתה כאילו היא באה מתחתיי. התחלתי לפחד, ואז אמרתי לעצמי - תירגעי, סוף סוף יש לך הזדמנות להיות לבד. ואז הבנתי שיש מישהו שמכוון את הטבע, והוא הקדוש ברוך הוא."

מאיה החלה מהלך של חזרה בתשובה, בו גם הכירה את הרב שמואל ואורנה מורנו, והתחילה לבוא אליהם לשבתות. "שמואל," היא מספרת בחיוך, "איך שהכיר אותי היה לו ברור שאני שייכת לעמנואל, אחיו, ושרק צריך לחכות שאתארגן קצת, שאהיה יציבה." לשבת אחת הזמינו שמואל ואורנה גם את עמנואל, כדי להכיר בינו ובין מאיה.

*

עמנואל ומאיה היו נשואים שבע שנים פחות שלושה ימים. יום הנישואין שלהם היה בתוך השבעה על עמנואל.
חודשיים אחרי שאביה נולדה חזר עמנואל לצבא. לאט לאט התחילה מאיה להבין מה הוא עושה שם, ומה החשיבות. עמנואל הקים פרויקט ייחודי, ומאיה היא שנתנה לו את כל התמיכה. "הייתי ממקום חברי. הוא עשה דבר חדש ביחידה, וכמו בכל דבר חדש, היו קשיים והתחבטויות. בבית הוא היה יכול לשפוך, להתייעץ, לספר, לקטר. אז נחשפתי לגודל התמונה."

משנחשפת לגודל התמונה, התחלת להסתכל עליו אחרת?
זו הייתה העבודה של בעלי, לא הרגשתי שאני חיה מסירות נפש לעם ישראל, זה היה מובן מאליו. פעם אמרתי בשיחה לבנות אולפנה שלא שעמנואל היה מגיע הביתה, מניף את דגל היחידה, אני את דגל ישראל, והילדים היו פוצחים בהורה סוערת. לא זה הכיוון. מדיבורים פה ודיבורים שם עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי איפה הוא נמצא. בהתחלה חשבתי שהוא ברמת הבינוני, כי הוא תמיד הציג את הדברים כך - שיש לו מה ללמוד. אבל הוא לא היה בינוני, הוא היה הרבה מעל לטופ. יחסית לעצמו היה לו עוד לאן להתקדם, כמו כולנו. כשהבנתי איפה אני חיה הדברים זרמו יותר כי עודדתי ותמכתי יותר, זה כבר היה הכיוון הזוגי של שנינו.

היו לכם לפעמים התלבטויות בנוגע לתפקיד שלו?
קצת לפני המלחמה עלתה הצעה לתפקיד שדרש משנינו מסירות גדולה, ולא היה לי עם מי להתייעץ בגלל מהות התפקיד. בסוף החלטתי לדבר עם גיסתי, שבעלה גם עוסק בתחומים האלה. היא יכלה להבין על מה אני מדברת ואמרה שהיא חושבת שבשלב כלשהו כל משפחה צריכה לשאול את עצמה 'מה הבית שלי בעם ישראל'. מה הוא יכול לתת. אם זה בית שהעניין שלו, למשל, לגדל הרבה ילדים, אז האבא צריך להיות נוכח.

ומה היה הבית שלכם?
כשהתחלתי להבין, בתוך תהליך החזרה בתשובה, שראוי שאפתח למציאות של הכרת בן זוג, רציתי בעל שכולו במסירות נפש לעם ישראל ולגאולת ישראל. אולי זו הייתה סיסמה של חוזרת בתשובה מתלהבת. התחתנו ולא הבנתי שאני נשואה למישהו כזה, רק אחרי כמה שנים הבנתי שמה שהתפללתי - קיבלתי. התחברתי לראייה כללית של התפקיד של עמנואל. הבנתי שהבית שלנו - זה העניין שלו, שהבעל עושה מה שעושה, וזוהי מסירות הנפש שלנו לעם ישראל. אמרנו כן לתפקיד החדש, וקצת אחר כך גלעד שליט נחטף והתחילה המלחמה. הכל נדחה.

הרבה סיפורים מסופרים עליו ועל דמותו, גם העובדה שתמונתו אסורה לפרסום מוסיפה מסתורין לדמותו, מה שבוודאי מעצים את הגודל.
עמנואל היה אדם רגיל. הוא עסק בדברים גדולים אבל היה אדם רגיל. ההתמודדות עם הגודל שלו הייתה קשה לי, היום אני מוכנה להכיר בזה ונותנת לזה את המקום. אני מבינה שאנחנו מחפשים מיתוסים כי הם עוזרים לנו לחיות. מיתוס הוא יעד שבשר ודם הגיע אליו, המיתוס של עמנואל לא מנותק מהמציאות. עשייתו הלאומית היא מלאת גבורה ונתינה ועשייה, רק צריך לזכור שהוא בן אדם. יש המון מה ללמוד, אבל זאת הגדולה שלו - הפשטות. הוא לרגע לא עשה מעצמו עניין גדול.

מה הוא כן היה?
הייתה לו ראיית עולם מיוחדת, יכולת ניתוח מיוחדת, רציני, דעתן מאוד, וכחן, אבל היו לו גם הקטעים המצחיקים שלו. המון הומור, הקנטות קטנות כאלה, של בני אדם... תמיד צחק גם על עצמו, הוא היה היפוכונדר מטורף, וזה הניגוד שקיים באופי שלו: כשצריך לקחת סיכון הוא שם עד הסוף, הוא יכול להיות במקום הכי מפחיד בעולם בלי שום פחד, אבל אם אין צורך בגבורה הזו, למשל לעשות משהו עם הילדים, שם הוא האחרון שייקח סיכון או יעשה משהו לא בטוח. הכי דאגן וזהיר שיש. הילדים חיים עם דמות אנושית מאוד, שאמא ואבא, הגבר היפה הזה בתמונה, היו יכולים לריב, והוא היה יכול לעצבן את אמא ואמא אותו, ועדיין הכי אהבנו בעולם.

איך מחנכים ילדים שהתייתמו מאביהם בצורה בריאה?
היה לי חשוב לחנך את הילדים מהמקום האנושי של עמנואל ולא מהמקום העל-אנושי שנהיה ממנו. זה גם הביא אותי למקום שבו עמנואל 'נוכח' בבית. כי אתה מתחיל לגדול על התפיסה שאבא הוא גיבור ישראל, ואז אין לך המקום של אבא הפשוט, אם הוא היה בחיים הם לא היו גדלים ככה. היתמות עלולה ליצור מציאות שקרית. אני משתדלת להביא להם את דמותו של עמנואל על כל גווניו.

*

"אם הייתה אמירה שאמרתי לעצמי ברגע שהודיעו לי שעמנואל נהרג," אומרת מאיה, "היא - מכאן אפשר רק לעלות, הדרך היחידה היא למעלה, לכן תמצאי את הדרך. לא תמיד אני שם ומוצאת אותה, אבל אני מנסה. מאותו רגע לא הפסקתי לנסות, היו פעמים שהצלחתי, היו פעמים שנפלתי. הכאב קיים תמיד, החוסר, הגעגוע קיים תמיד. אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל זה לא בגעגוע, הוא רק הולך ונהיה יותר. הזמן עושה את שלו ביכולת שלנו לבחור לשלוט מתי יעלה הגעגוע. אם עכשיו פתאום מישהו עבר עם ריח של הבושם שלו, זה מכה בך, אלה דברים שחרותים חזק בזיכרון. הם יבואו פתאום, למרות שאני בדיוק ביציאה למסיבת סיום של הבן שלי בגן, שם זה גם ככה יעלה. אבל אני יכולה לבחור, גם אם צפות קצת דמעות אני מאפסת את עצמי ויודעת שבשלב מאוחר יותר אצטרך לפרוק. אתה לא יכול להחליט שאתה לא מתגעגע, הכאב עמוק מדי. עם ילדים התהליך בכלל מפתיע, אתה אף פעם לא יודע מי יחטוף את זה מתי."

ומה עושים כשאחד הילדים 'חוטף את זה'?
בשבוע שעבר זה קרה לי עם אחד הילדים, היינו צריכים לצאת ופתאום הוא נעלם לי, עד שירד מהחדר שלו, בוכה, ואמר - הסתכלתי על התמונה של אבא ואני נורא מתגעגע. אני כבר אמורה לצאת מהבית, אבל זה מה שהילד צריך אז צריך לפנות את הזמן אליו. גם הילדים כבר לומדים את סוד החיים עם הגעגוע, הרבה פעמים מספיק רק חיבוק. זה כאב שאתה חי איתו, אני לא מנסה לקחת או למתק את הכאב, הכאב הוא עובדה, אני רק מנסה לנתב אותו למקום נכון. עמנואל הוא נושא שקיים ומדובר גם אם קשה וכואב לדבר עליו, הוא חלק מהיומיום. זה גם הבית שאלירן נכנס אליו, הרבה פעמים זה יבוא בכלל ממנו.

את מתארת פתיחות גדולה מאוד.
הנושא אכן על השולחן. טבעי לבית הזה שיש בו שני "אבאים", כמו שהילדים אומרים. אצלם התמונה בהירה יותר. יום אחד הם דיברו על שכשתהיה תחיית המתים ואבא עמנואל יחזור, אז הוא יעמוד במגרש הכדורגל בשער אחד ואבא אלירן יעמוד בשער השני וזה יהיה שווה. הם חושבים מה יוצא להם מזה.

יש לך מסגרות תמיכה? את מוצאת עניין בפורומים של אנשים שדומים לך?
בהתחלה התנגדתי בדיוק מאותו מקום שרצה פרטיות - לא הרגשתי שמישהי יכולה לחוות את הכאב שלי, ולא היה לי חשק. היו לי האנשים שסביבי, אבל הבנתי מהר שאף אחד לא מבין על מה אני מדברת, ובכל שיחה אני צריכה להסביר את המקום שלי ולמה אני נמצאת בו, וזה מעייף. ואז הגעתי לקרן הצנחנים, קרן מקסימה שעזבתי רק מפני שהיא לא מקום תורני, וזה שוב העמיד את הילדים שלי במציאות חריגה מן המציאות שהם נמצאים בה. שם נחשפתי לאלמנות אחרות, נשים במצב שלי, וגיליתי שהדו-שיח זורם מאוד, ושקבוצת התמיכה נהדרת. אם אצטרך לשפוך את הלב או להתייעץ, מן הסתם אתקשר אל מישהי מהן. במקביל יש לאלירן ולי גם חברים שחייהם דומים לשלנו, זוגיות שנייה בתוך עולם של שכול. אין ספק שהמכנה המשותף עושה את שלו.

מאיה, יש דברים שמנחמים אותך?
על מה אני צריכה נחמה? הקדוש ברוך הוא נחמתנו, לא סתם אומרים "מן השמים תנוחמו". אני יודעת ומכירה בכך שקרה מה שהיה צריך לקרות, ושהוא לטובתי, ואיני יודעת את החשבון ואיני מתעסקת בו. כל מה שה' הביא לפתחי עזר לי להיות אדם טוב יותר בעולם, ואני רק מבקשת מה' שיזכה אותי להיות איתו כמו שהוא איתי.

הריאיון המלא מתפרסם בירחון הנשים 'הלל'