קידוש על יין מעובד

א. ישנה מחלוקת בין מר"ן למור"ם בדין כמות המים שאפשר להוסיף ליין טבעי ועדיין שם יין עליו ולא רק מים אלא כל תוספת שמוסיפין.

לדעת הרמ"א אם יש 20 אחוז יין יש בו טעם יין, אפשר לברך עליו בורא פרי הגפן. ולדעת מרן צריך 51 אחוז יין ואם יש פחות מכך, אף על פי שיש בו טעם יין, לא מברכים עליו בורא פרי הגפן ואין אומרים בזה "טעם כעיקר דאורייתא" (שולחן ערוד סימן ר"ד ס"ה). ולכן הקונה יין ורוצה לקדש עליו צריך לידע בברור אם הוא נוהג כהרמ"א יכול להסתפק בכמות של 20 אחוז יין טהור, וטעם היין ניכר. וההולכים כדעת מרן צריכים להקפיד ולקדש על יין שיש בו 51 אחוז ולא על פחות מכך.


ב. ולענין יין מבושל. יין מבושל שיש בו דבש או סוכר לדעת הרמב"ם ברכתו היא שהכל ולא מקדשין עליו, ומרן בשולחן ערוך (סימן ער"ב ס"ח) כתב שתי דעות בסתם שמקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש, ודעת יש אומרים שאין מקדשין עליהם. והנוהגים כדעת הרמב"ם צריכים להחמיר כמותו אך לשאר המנהג לפסוק כסתם שבמרן.

1. הקונה יין או מיץ ענבים צריך לוודא שהיין ראוי לברכת בורא פרי הגפן ולקידוש. לנוהגים כדעת מרן מותרת מזיגת מים ותוספות שלא תעלה על ארבעים ותשעה אחוז, דהיינו שיהיו חמישים ואחד אחוז יין טהור.
לנוהגים כדעת הרמ"א מותר לקדש על יין שיש בו 20 אחוז יין טהור וניכר טעמו של יין.

2. יין מבושל או יין שיש בו דבש או סוכר, לדעת הרמב"ם אין מקדשין עליו ולדעת מרן להלכה מותר לקדש עליו.