שאלה
עפ"י תשובתכם לשאלה אחרת חירות היא שאדם לא משועבד לדברים חיצוניים ומחובר לנפשו ופנימיותו. חירות זו ניתנת להשגה ע"י התורה, אולם ישנן דרכים נוספות בהן אפשר להגיע לחירות זו. לדוגמא: בודהיזים, התחברות לטבע, השמרות מהסחפות אחר מותרות וכו'. לא כל אדם חילוני משועבד לחיצוניות. שאלתי היא, מדוע אי אפשר להיות חופשי באמת בלי לקיים את התורה והמצוות?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
התשובה לשאלתך בעצם טמונה בתשובה הקודמת, אך אשמח להרחיב בכך:
אמרנו שחירות היא נאמנות של אדם לעצמיותו הפנימית - או במילים אחרות לנשמתו.
אך כיצד האדם ידע מהו טבעו הפנימי, ואיך לבסס את חייו המחשבתיים, ההרגשתיים והמעשיים, ע"פ הקוד הנשמתי שלו?
מעצמוֹ, ע"פ האורינטציה הספונטנית שלו, אדם לא מכיר באמת את עומק חייו, שהרי אמרנו שהעולם החיצוני שחושי האדם ניזונים ממנו, כל הזמן מערפלים את הכרתו הפנימית ומונעים ממנו להיות קשוב לנשמתו, ויותר מכך: כל כישרון שניתן באדם בעצם לידתו - כדי שהוא יצא מהכח אל הפועל, האדם חייב להשתמש בו, אחרת הוא ילך ויתנוון. לדוגמא: אם באדם יש כשרון מיוחד במוסיקה, אך הוא גר בשכונה או במקום ובאווירה משפחתית שלא נותנים לו את האמצעים לממש את הפונצטיאל שלו - הוא לעולם לא יהיה מודע לכשרון שבו. עד שהוא לא יפגש עם עולם המוסיקה - שנמצא מחוץ לו, הוא לא יידע מה טמון בתוכו. דוגמא יותר קיצונית: אדם נולד עם כשרונות של דעה ודיבור, שכל ויכולת לתקשורת בין - אישית. ידוע על דוגמאות מספר של ילדים שננטשו בג'ונגל וגדלו בין החיות, וכשנמצאו ע"י בני אדם לאחר מספר שנים, על אף שמבחינה ביולוגית היו נורמלים לחלוטין ובעלי יכולת אנטלגנטית, אעפ"כ שִכְלם היה מנוון. לדבר הם כמובן לא ידעו, הם נהמו כמו חיות, והתנהגו כחיות, וסבלו - במידה מרובה - מפיגור סביבתי קשה, שספק אם אפשר לתקנו לגמרי.
הדוגמא הזאת היא מאוד נכונה בהשוואה למצב של הנשמה שטמונה בתוכנו - כשהוא בעולם החומר. העולם הוא כמו ג'ונגל, ביחס לעומק ולאינסופיות שממנו חצובה נשמתנו.
כדי לפתח ולהוציא אותה אל הפועַל בעוה"ז, צריך להפגיש אותה עם תכנים, אידיאלים, יצירה שהיא כל כולה אלוקית. יצירה שמצד אחד יורדת אל המציאות החומרית, אך היא לא נובעת מהמציאות החומרית. לא תכנים אנושיים מוגבלים שעם כל עומקם עדיין ניזונים בעצם מהעולם הזה. (כשאני מדבר על העולם הזה - זה כולל גם את מרחבי הנפש של האדם ברובד הפסיכולוגי העמוק שלהם - שעדיין זה במסגרת המוגבלות של העוה"ז).
לא יצירות שהאדם יצר, אלא תוכן שבורא עולם הוריד לנו - ובו הוא גילה לנו מה התוכן שאליו משתוקקת נשמתנו. תוכן שטומן בחוּבּוֹ, את המגמה המוסרית של הבריאה כולה.
כל הדוגמאות שהבאת - בודהיזם, התחברות לטבע וכו', הכל טוב ויפה, אך זה הכל יצירה של אדם מוגבל שניזון מהמציאות שסביבו.
הבודהיזם למשל - יונק מהסתכלות מאוד פאסימסטית על החיים, ונובע מיאוש מאוד גדול, ומהכרה שהאדם במוגבלות שלו - לא מסוגל לתקן ולהעלות את עולם החומר, ולכן האידיאל אצלם זה מצב הנִירְווַנַה, בו האדם מגיע לאיפוס גמור, ולהתנתקות מוחלטת מעולםהחושים - זה בעצם איבוד עצמי לדעת, וודאי שאין זה האידיאל שהיהדות דוגלת בו. אנו חפצים חיים, וה' אלוקינו הוא "מלך חפץ בחיים".
התורה, כל עניינה זה לקיחת החיים והעלתם לעבר התיקון הגמור. לא התנזרות מוחלטת מהחיים, כמו הנזירים הבודהיסטים שפורשים מהעולם ולא מולידים ילדים, אלא להפך - לחיות את כוחות החיים ע"פ עקרונות הצדק, היושר, והמוסר האלוקי ... וזו רק דוגמא אחת.
כל הדרכים האחרות הם בעצם בריחה מלקיחת אחריות ולא חיפוש אמיתי אחר תוכן שיכלול בו את כח מרחבי החיים ופרטיהם ע"פ ראיה אחרת לגמרי.
לא אנחנו - בשכל ובהסתכלות המצומצמת שלנו - נדע מה חפצה נשמתנו. כדי לדעת זאת אנו צריכים להקשיב בענווה למה שהקב"ה אומר לנו, ולהתאזר בגבורה ועוצמה נפשית, לתקן באמת את חיינו ולעשות בהם מהפיכה אמיתית, ולא לחפש אחר נתיבי בריחה שטחיים שכביכול יתנו לנו "חיבור" לכל מיני צדדים רגשיים וחוויתיים, שנותנים לנו בעצם גושפנקא לחיות ע"פ היצרים והתשוקות הקטנות שלנו.
רק התורה ומצוותיה לוקחת את האדם וכל חייו, ומרוממת אותם מעלה אחר מעלה.
בברכה
מיכאל, חברים מקשיבים