מנין לוקחים כוח להאמין שיש לנו סיכוי?

הסיפור העמוק ביותר שסיפר רבי נחמן הוא 'מעשה בשבעת הקבצנים'. בתחילתו, אנו קוראים על מלך שהכתיר את בנו בחייו. אחר כך, לא ממשיך רבי נחמן לדבר על קורות בן המלך, אלא מתחיל לכאורה עניין אחר: "ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער ואבדו שם זכר ונקבה, ועדיין היו בנים קטנים בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול, וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכול. מתוך כך בא אצלם בעטלר [קבצן] אחד עם השקים שלו, שנשא בהם לחם. והתחילו אלה הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים, והתחיל לילך מהם. וביקשו ממנו שיקח אותם עמו. אמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו וראו והנה הוא עיוור, והיה אצלם פלא מאחר שהוא עיוור, איך יודע היכן לילך, ובאמת הוא חידוש מה שהיה להם קשה [להבין] זאת, כי עדיין היו בנים קטנים, רק שהיו בנים חכמים והיה פלא אצלם. וברכם זה הבעטלר העיוור שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו, והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך. והבינו אלו הבנים כי ה' יתברך השגיח עליהם והזמין להם בעטלר עיוור לכאן ליתן להם אוכל. אחר כך כלה אצלם הלחם ושוב התחילו לצעוק עבור אוכל. אחר כך נעשה לילה ולנו שם. בבוקר גם כן לא היה להם לאכול והיו צועקים ובוכים וחזר בעטלר שהיה חרש, והתחילו לדבר אליו, והראה להם בידיו ואמר להם שאינו שומע, ונתן להם גם לחם לאכול והלך מהם. ורצו גם כן שיקחם עמו ולא רצה, וברכם גם כן שיהיו כמותו, והשאיר להם גם כן לחם והלך להם. והלך וכלה הלחם אצלם וחזרו וצעקו וחזר ובא אצלם בעטלר שהיה כבד פה, והתחילו לדבר עמו והיה מגמגם בלשונו ולא ידעו מה הוא אומר".

הילד והילדה שאבדו ביער, פוגשים בכל פעם קבצן אחר, בסך הכול שבעה קבצנים, שכל אחד מהם בעל מום אחר. בהמשך הסיפור, אנחנו מגלים שהמומים הללו אינם מומים באמת, אלא ההפך הוא הנכון. הילד והילדה יוצאים מן היער בכוחות עצמם, מצטרפים אל חבורת קבצנים ולבסוף מתחתנים. בחתונתם הם מתגעגעים אל העיוור שנתן להם לחם ביער, ואז הוא מופיע ומברך אותם. תוך כדי כך הוא מסביר להם את מומו: "אתם חושבים שאני עיוור? אני בכלל לא עיוור. אני פשוט לא מסתכל על ההבלים של העולם הזה. ולא רק שאיני עיוור, אלא שאני רואה טוב יותר מכולם". וכך כל אחד מן הקבצנים בעלי המום שפגשו ביער, מגיע ומסביר להם כיצד הדבר שנראה אצלו כמו חיסרון, אינו אלא המעלה שלו. כאשר אנחנו מעיינים בדברי הקבצנים ובסיפוריהם, אנחנו מבינים שאלו הם 'שבעת הרועים', שבעת הצדיקים הגדולים ביותר של עם ישראל, 'שבעת האושפיזין' (האורחים הרוחניים) שאנו מזמינים אל הסוכה שלנו בשבעת ימי חג הסוכות.

בסיפור עצמו, הילד והילדה אובדים ונגמר להם הלחם. מפחיד להיות ביער, בין כל מיני חיות, בורות וסכנות, אבל ברגע שנגמר הלחם, פירושו שהאדם הולך למות. והנה פתאום מגיע אדם שמציל אותם, נותן להם לאכול. אבל כאן קורה משהו מפתיע. הילדים פונים אל מצילם ומבקשים ממנו שיוציא אותם מן היער, אבל הוא - משאיר להם לחם והולך לדרכו. מדוע הוא לא הציל אותם? מדוע הוא משאיר אותם שוב לבדם? הרי ברגע שייגמר להם הלחם, שוב הם יהיו בסכנת מוות ברעב. ואכן, הלחם נגמר. אבל אז מגיע הקבצן השני. גם בו תולים הילדים תקווה ומבקשים שייחלץ אותם מן היער, אבל גם הוא, משום מה, רק נותן להם לחם, ואינו מוכן לקחתם אתו. שוב הם נשארים לבד, שוב נגמר להם הלחם, ואז מגיע הקבצן השלישי, וכן הלאה. ננסה להבין את הרגשתם של הילדים. כאשר הם פוגשים את הקבצן הראשון, הם פוגשים מישהו שיציל אותם, והם שמחים: עכשיו נצא מפה, נינצל, נגיע למקום יישוב. ופתאום הוא נעלם. איזו אכזבה מרה, איזה פחד. מה יקרה עכשיו? הם חוששים, למה זה קורה לנו? חשבנו שהוא יציל אותנו, ופתאום הוא הולך. למה הוא עושה לנו את זה? איזה אדם אכזרי. אולי טוב יותר היה אילו הוא לא היה נותן לנו לחם... אבל הם מתפללים, ובדיוק ברגע האחרון, מגיע עוד קבצן. אבל גם הוא מתגלה כישועה זמנית בלבד. לפי ההסתכלות שלהם על מה שקרה - אין שום היגיון במה שקורה. יש רק חוסר צדק. נכון שהקבצנים עושים עמהם חסד, אבל הם אינם מצילים אותם מן היער, ולכן יש לילדים הרגשה שהקבצנים בעצם עושים להם עוול.

המבנה הזה מזכיר את החיים שלנו. פעמים רבות אנחנו מרגישים שהישועה שאנחנו מצפים לה מגיעה, שהמצב משתפר בעניין שהיה קשה לנו. בבריאות, בזוגיות, בחינוך ילדים, בעבודת ה', בנפש. אבדנו ביער של החיים, והנה מגיע איזה שליח ואתו מגיע "לחם" - חיות, פרנסה, ברכה. אבל זה עוזר רק לזמן מה. הלחם נגמר, ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו אובדי דרך ומצפים לעזרה. ואז אנחנו שואלים את עצמנו: למה זה קורה? מה רוצים מאתנו? זוהי ההסתכלות שלנו על החיים בתוך היער של העולם הזה, עם כל הפחדים והחסרונות. אבל מה באמת קורה מאחורי הקלעים? מי שמתבונן בסיפור מבין דבר פשוט מאוד - כשאתה בתוך היער, נראה לך שאתה אבוד, לבד, איש אינו רואה אותך. אבל האמת שונה לחלוטין. כל היער הזה אינו אלא תיאטרון. "שתלו" בו כמה עצים, ומאחורי המסך עומד הבימאי עם כל שבעת השחקנים שלו. ברגע שיש צורך, אומר הבימאי לאחד ה"קבצנים": "עכשיו תיכנס אתה. זהו זה, נגמר להם הלחם. עכשיו תורך". וכך, כל אחד מן הקבצנים נכנס לבמה, עושה את כל מה שמוטל עליו ויוצא. הם, בתוך ההצגה, לא יודעים מה קורה מאחורי הקלעים. הם, נבהלים ובוכים וצועקים לישועה, אבל באמת הכול בשליטה עליונה. מבחוץ עוקבים אחרי כל תנועה שלהם, רואים את כל מה שקורה להם. נגמר הלחם? זה בסדר, אף אחד לא ימות באמת מרעב. כעת שולח הבימאי קבצן אחר לתוך העלילה שביער. מבפנים, החיים שלנו נראים לנו בלגן אחד גדול ולא מובן, אבל מבחוץ זוהי מסכת הגיונית ונשלטת לחלוטין. לכל מה שקורה יש סיבה טובה. הכול בהשגחה.

אחר כך, הילד והילדה מתחתנים, ובחתונתם קורה דבר דומה. החתן והכלה נזכרים בחסדים שנעשו עמהם בהיותם ביער. "והיו בוכים והיו מתגעגעים מאוד - איך לוקחים לכאן את הבעטלר הראשון שהביא להם לחם ביער?" בחתונה הם זוכים לישועה בעלת משמעות עמוקה הרבה יותר, שהרי לחם ממלא את החיסרון המידי של האדם, אבל חתונה היא העתיד. וכאשר הם מתגעגעים למיטיבם "ותכף ומיד, בתוך שהיו מתגעגעים מאוד אחרי הבעטלר העיוור, ענה ואמר: הנני. הנה באתי אצלכם על החתונה ואני נותן לכם מתנה שתהיו זקנים כמוני. שבתחילה ברכתי אתכם שתהיו זקנים כמוני, ועכשיו אני נותן לכם במתנה גמורה לדרשה, שתחיו חיים ארוכים כמוני. אתם סוברים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן נדמה כעיוור כאילו אין לו שום הסתכלות על העולם". הקבצן העיוור מספר להם סיפורים ומברך אותם בכל מיני ברכות. ביום השני לנישואיהם, שוב קורה אותו הדבר. "חזרו וזכרו, הזוג הזה, את הבעטלר השני, היינו החרש שהחיה אותם ונתן להם לחם. והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחים לכאן את אותו הבעטלר החרש שהיה אתנו?" איפה נמצא אותו? מי יודע היכן הוא? אילו יכולנו להגיע אליו, להודיע לו, להזמין אותו, זה היה נפלא, אבל זה בלתי אפשרי. "ובתוך כך, שהיו מתגעגעים אחריו, והנה הוא בא ואמר: הנני". והדבר הזה חוזר על עצמו עם כל הקבצנים. הזוג מתגעגע אל אחד מהם, משתוקק שישתתף בשמחתם, והנה מתגלה שהוא כבר בעצם שם. הקבצנים נמצאים בחתונה. הם לא באים משום מקום, לא צריך להביא אותם. בדיוק כמו ביער, כך גם בחתונה - הכול כבר כאן, כל הצדיקים, כל המושיעים, כל הישועות, כל הברכות, כל מה שאנחנו צריכים. צריך רק להאמין בזה, צריך רק להזמין את זה, להתגעגע, לבקש, להתפלל.

אבל לשם מה כל ההסתרה הזו? מדוע כל זה רק מאחורי הקלעים ולא גלוי ונראה לעין? כדי שתהיה לנו בחירה, כדי שלא נאמין למראה עיניים, כדי שנאמין בטוב הנסתר, בהשגחה שמאחורי מה שנראה לעין. ההסתרה מאפשרת לנו לאמן את כוח הרצון, לפתח את הגעגועים, לרכוש את היכולת של ראיית הנסתר שמעבר למה שנראה בפועל.

ובכן, רבי נחמן מלמד, אולי אפילו זועק: "אתה יודע מה קורה מאחורי הקלעים? הכול כאן! הגאולה כאן, הצדיקים כאן, הקדושה כאן, סיפור החיים שלך עם כל המשמעות העמוקה לכל פרט ופרט שלו - הכול כאן, הכול נמצא כאן ממש ברגע זה. אבל אתה צריך להאמין בזה. ואם אתה תאמין בזה - אתה תזמין את זה. הרי הילד והילדה יכלו לומר: חבל שהקבצן העיוור לא פה, טוב אבל מה אפשר לעשות? מי יודע איפה הוא? בוא נמשיך בחתונה. אבל לא כך הם אומרים אלא: חבל שהעיוור לא פה. אנחנו כל כך מתגעגעים אליו. אפילו שאנחנו לא יודעים היכן הוא, אנחנו בשום אופן לא נוותר על כך שישתתף בשמחתנו. אין לנו מושג איך, אבל אנחנו מקווים ומייחלים באמת ובתמים - הלוואי שהוא יגיע לפה. כך בדיוק אנחנו צריכים לחוש ולהתפלל: איפה הצדיקים? איפה הקדושה? אני רוצה את זה. אני לא מוותר על זה. זה נראה רחוק ממני מאוד, איפה אוכל למצוא את זה? וכך מתגלה התשובה המפתיעה כל כך: "ענה ואמר: הנני". הנה, זה פה. בעבור מי שמאמין במציאות שמעבר למה שנראה לעין, מזיז הבימאי את המסך ואומר: בבקשה, בוא ותראה את המציאות כמו שהיא, את העולם המושגח, המנוהל בצדק וברחמים, מאחורי הקלעים של העולם הנעזב ומושלך למקרה ולטבע, המופקר לכאורה לכוחות גורל אכזריים.

את הרעיון הזה אנחנו מוצאים בשתי תורות מרכזיות בליקוטי מוהר"ן. האחת היא תורה רפב והשנייה היא תורה יב בחלק ב. תורה רפב קשורה לפסוק "אזמרה לאלוקי בעודי", שמתחיל באות אל"ף. תורה יב בחלק ב, קשורה לפסוק "איה מקום כבודו", שמתחיל גם הוא באות אל"ף. אומר רבי נתן, ששתי האל"פים האלה, שתי התורות הללו, הן הדבר המקורי ומשמעותי ביותר שרבי נחמן אמר. מעניין לגלות, ש"אזמרה" ו"איה", הם בעצם דבר והיפוכו. "אזמרה" פירושו: "אני כל כך שמח במה שיש לי, עד שאני שר, ואילו "איה" פירושו: "אני כל כך לא רואה כלום ולא מבין כלום ולא מרגיש כלום, עד שאני שואל 'איפה?' – 'איה?'" איפה אני? איפה ה'? איפה הצדק? איפה האמת? איפה הגאולה? איפה שלום הבית? איפה חינוך הילדים? איפה הבריאות? איפה הפרנסה? מובן שאנחנו צריכים את שני הצדדים הללו. אנחנו צריכים להיות מיומנים בדבר והיפוכו, כמו לוחם שצריך להיות מיומן בכמה סוגי נשק. יש דרך פעולה בזמן של גילוי הטוב – "אזמרה", ויש דרך פעולה בזמן הסתרתו – "איה".

בסוף תורת "איה" מביא רבנו את מאמר חכמינו ז"ל (מסכת תענית מתלמוד ירושלמי): "אם יאמר לך אדם: היכן אלוקיך?" אם יבוא גוי וישאל אותך: תגיד לי, אתם היהודים, איפה נמצא האלוקים שלכם? יש להניח, שכל אחד מאתנו, היה מצליח למצוא אחת משתי תשובות. התשובה האחת: 'אלוקים נמצא בכל מקום'. והתשובה השנייה: 'אלוקים נמצא במקומות הקדושים: בבית המקדש, בבית כנסת, בבית מדרש'. אלו שתי התשובות שאנחנו היינו עונים. אבל חכמינו ז"ל נותנים לנו תשובה שלישית, שמן הסתם, אף אחד מאתנו לא היה עונה: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך? תאמר לו: בכרך גדול של רומי". בלב ארצות הברית, בתוך החומרנות השוטפת, בתוך הבלגן, בתוך הטירוף, בתוך הניאוף, בתוך השקר, במקומות הכי רחוקים מקדושה, שם הוא נמצא! איזה מין תשובה זו? מה הם רוצים להגיד לנו בזה? כשאנחנו מגיעים למקומות כאלה, לא רק פיזית, אלא לאותם מצבים בנפש, אנחנו אומרים: "פה ה' כבר לא נמצא". כשאדם עובר עברה, כשהוא כועס, כשהוא מדבר לשון הרע, כשהוא מרגיש שהחיים גדולים עליו, שאין לו כוח לקום בבוקר ואין לו כוח לסבול את עצמו ולא את בן הזוג שלו ולא את הילדים ולא את התורה ולא את ה', אין לכוח לכלום. מה הוא מרגיש? 'ה' לא אתי, ה' לא נמצא, אני עכשיו בכרך גדול של רומי, אני רחוק מאוד'. אומר רבי נחמן: גם שם ה' נמצא. העובדה שאתה לא מרגיש אותו, אינה הוכחה לכך שהוא לא נמצא. זהו המסר של המעשה בשבעת הקבצנים: מה שאתה מרגיש, מה שאתה רואה - זהו דבר אחד, אבל האמת שמאחורי הקלעים - היא דבר אחר.

ובכל זאת, פעמים רבות ההרגשה של האדם חזקה הרבה יותר ממה שהוא אמור להאמין בו. אומר רבי נחמן, כשאדם מגיע למצבים כאלה, הוא צריך לקרוא: "איה מקום כבודו?" הוא צריך לשאול את השם: "איפה אתה?" אתה לא מרגיש את השם? אמור לו את זה. "ה', אני לא מרגיש אותך, אני לא רואה אותך, אני אפילו לא מאמין בך, אבל אני מוכן להאמין שיכול להיות שאתה קיים, אפילו במצב הזה שנראה לי גרוע מאוד, לא הגיוני, לא צודק, ואני מוכן לנסות. לכן אני שואל: איפה אתה? אני לא מרגיש אותך. ועוד אומר רבי נחמן, כשאדם מבקש: "איה מקום כבודו", הוא מקבל חיות מצד הקדושה, ודווקא מהמקום הגבוה ביותר שיש בקדושה, שנקרא "המאמר הסתום". כשהוא מחפש את מה שנעלם מאחורי הקלעים, החיפוש הזה בעצמו נותן לו חיבור לקדושה. כי חיות כוחות הרע היא רק מהסתרה. כשאדם אומר "איפה אתה?" הוא בעצם אומר: אני מאמין שיש, אבל איני יודע איפה.

סיפור אחר בסיפורי מעשיות, "מעשה מברגר ועני", מגלה את אותו עיקרון מזווית אחרת. ברגר פירושו סוחר. ובכן, סוחר עשיר מאוד גר בשכנותו של עני אחד. לשניהם לא היו ילדים, ולאחר כל מיני הרפתקאות שעברו, לאחד מהם נולד בן ולשני נולדה בת. הורי התינוקות נשבעו שהם יחתנו אותם זה עם זה. גם הם עצמם נפגשו ונשבעו שלא ייפרדו לעולם. אבל לאחר מכן השתבשו התכניות. הסוחר העשיר ירד מנכסיו ואילו העני נעשה עשיר גדול ומזלו עלה. הגורם להיפוך מזלו של העני היה בתו, שהייתה חכמה ויפה ומיוחדת מאוד. בגללה הוא נהיה מפורסם, ומכל העולם באו לראות את בתו המיוחדת. כשהתבגרה הבת, ביקשו רבים להינשא לה, גם עשירים ושרים גדולים, אבל הם אמרו בלבם: "לא לפי כבודנו להתחתן עם אדם פשוט". ומכיוון שהם רצו בבתו, נתנו לו כסף והעלו אותו לגדולה, עד שהוא נעשה קיסר המדינה. כאשר הגיע העני למעמד כה רם, הוא אמר לעצמו: "מה אעשה עכשיו? איך אתחתן עם העני הזה, הרי זה לא לפי כבודי", והוא התחיל לנסות להיפטר מן הבחור שאמור להיות החתן של בתו. הוא העליל עליו איזו עלילה, הביא אותו לבית המשפט, וכך ניסה לחסל אותו. אשתו, שלא הייתה אכזרית כמותו, רצתה לקיים את ההבטחה. היא הצילה את הבחור מיד השופטים, והחליפה את עונש המוות שנגזר עליו בעונש אחר. גם לאחר ההקלה בעונשו, התמרמר הבחור מאוד על העוול שנעשה לו, כי הרי הוא לא עשה רע לאיש, ועל לא עוול בכפו השליכו אותו למקום נידח. בשלב זה העלילה מסתבכת. מגיע רוצח, שובה את בת הקיסר ונעלם. אשת הקיסר, מתמלאת כעס על בעלה וטוענת שהכול קרה בגלל העוול שהוא עשה. אז מתחיל הקיסר לרדת מגדולתו. הוא נכשל במלחמות שהוא יוצא אליהן, ובני המדינה והשרים שלו חשים שהוא אינו נוהג כרגיל, והם מחליטים להדיחו מכיסאו. בינתיים, בת הקיסר שנשבתה, מצליחה להיפטר מן הרוצח, ולבסוף היא מגיעה בדיוק לאותו מקום שאליו התגלגל החתן שלה. כשהיא מגיעה לשם, הוא אינו מזהה אותה, כי היא מחופשת לזכר, משום שפחדה שמא יפגעו בה. הם מתיידדים, כלומר הוא חושב שמצא לו חבר, והוא אומר לה (שנדמית לו כאיש): "כל כך טוב כאן. כדאי להישאר כאן ולבלות כאן את שארית ימינו". גם הקיסר המודח הגיע לבסוף לאותו מקום. "והלך הקיסר על הים ונשא הרוח את הספינה ובא למדבר, עד שבא למקום שיושבים שם אלו השניים, היינו הבחור בן הברגר ובתו היפת תואר, הלבושה בבגדי זכר. ולא הכירו זה את זה". אף אחד משלושתם אינו מכיר את השניים האחרים. לפי דעתם, הם אינם אלא שלושה אנשים שנקלעו במקרה ביחד לאותו מקום. איש אינו מסוגל להעלות על דעתו כי הזדמנו לכאן יחד החתן, הכלה ואביה, שאחראי לכל העוול שנעשה להם. שאלו אותו: "מאין הגעת לכאן?" הלא זה מקום שאי אפשר להגיע אליו, מקום בודד בסוף העולם. השיב להם: "על ידי סוחר". הוא המציא איזה סיפור ולא אמר להם את האמת. גם הם אמרו לו כי הגיעו לשם על ידי איזה סוחר. ובכן ישבו השלשה יחדיו, אכלו ושתו והיו מנגנים בכלי שיר, שמחו ונהנו. והבחור הנ"ל, היה זריז והמוצלח ביניהם, כי כבר היה שם מכבר, והוא הכיר את השטח, והיה מביא להם בשר ואכלו. "והיה אותו בחור הנ"ל מוכיח להם לשון הוכחה ובירור דברים, שכאן טוב לבלות ימי חייהם. כפי הטוב שיש לבני האדם בעולם בישוב, טוב לפניהם לישב שם לבלות כאן ימי חייהם". והם, מאחר ששמו לב שהוא כל הזמן מנסה להטיף להם שכאן טוב לחיות, שכאן כדאי לגמור את החיים, הבינו שמשהו מעיק על לבו ושאלו אותו: "מה טוב היה לך שאתה אומר שכאן טוב יותר לפניך?" בתשובה, הוא מגלה להם את סיפורו. הוא מספר להם את אשר עבר עליו. שאלו הקיסר (שהבחור אינו מזהה אותו, כאמור): "שמעת מאותו הקיסר? שמעת מה קרה עם הקיסר הזה שרדף אותך?" השיב לו: "שמעתי שסילקו אותו מהמדינה". שאל אותו על בתו יפת התואר אם שמע על אודותיה. השיב לו: "כן, שמעתי שאיזה רוצח רדף אותה, ושניהם הלכו לאיבוד". התחיל הבחור לכעוס ואמר: "זה הרוצח, היינו אותו הקיסר שדיברו עליו, כי הוא לא ידע שזה שמדבר אתו הוא, הוא, הקיסר בעצמו. והיה הבחור אומר בכעס: זה הרוצח. ושאלו זה הקיסר, היינו זה הקיסר שנדמה לאיש אחר, שאלו את זה הבחור: מפני מה הוא רוצח? השיב לו: בשביל אכזריות שלו וגסותו באתי לכאן. שאל אותו: אם היה זה הקיסר בא לידך היית נוקם בו עכשיו? השיב לו: לא, כי הוא היה רחמן. אדרבה, הייתי מפרנסו כמו שאני מפרנסך. שוב התחיל הקיסר להתאנח ולגנוח: כמה שיבה רעה ומרה היה לו לקיסר הזה, כי שמע שיפת התואר שלו נאבדה והוא נשלח. ואמר שוב אותו הבחור: בשביל אכזריותו וגדלות שלו איבד את עצמו ואת ובתו, ואני נשלחתי על ידו לכאן. שאלו שוב הקיסר: אם היה בא לידך, היית נוקם בו? השיב לו: לא. אדרבא, הייתי מפרנס אותו ממש כמו שאני מפרנס אותך". ואז התוודע אליו הקיסר אליו. והודיעו שהוא בעצמו הקיסר, ואף סיפר לו את אשר עבר עליו. נפל עליו הבחור, חיבקו ונישקו. "והיא, היינו היפת תואר, שהייתה גם כן שם, רק שהייתה נדמת לזכר, שמעה כל מה שמדברים אלו זה לזה". כעת גם היא יודעת. היא יודעת שזה אבא שלה וזה החתן שלה, והם יודעים שהוא האבא שלה וזה החתן שלה, אבל הם עדיין אינם יודעים שהיא בת הקיסר. ואותו הבחור הטמין באחד העצים שבאותו מקום כתב שנתנה לו כלתו בעבר, ובו נכתב כי הם יתחתנו, אך רוח סערה גדולה שהייתה במקום גרמה לו לאבד את המקום ואת הכתב, ועל כן הוא נהג ללכת מדי יום לחפש את העץ ואת הכתב הטמון בו. בשלושה אילנות שבדק בכל יום, נהג לתת סימן שכבר בדק בהם. בכל יום, כשהיה שב מחיפושיו ועיניו דומעות, "שאלו אותו: מה אתה מבקש באלו האילנות, ואחר כך אתה חוזר ועיניך בוכיות? השיב להם וסיפר להם כל אותו המעשה שהבת קיסר שלחה לו כתב וטמן אותו באלו האילנות ובא רוח סערה ושבר את כל העצים, ועתה הוא מבקש, אולי ימצא. אמרו לו: למחר כשתלך לבקש, נלך גם כן עמך לחפש, אולי נמצא אנחנו את אותו הכתב. וכן היה, שהלכו הם גם כן עמו, ומצאה בת הקיסר את אותו הכתב באילן, ופתחה אותו וראתה שהוא כתב ידה ממש, וכך כבר ידעה בפירוש שזה הוא, הוא החתן האבוד שלה. חשבה בדעתה: אם תגיד לו תיכף שהיא זו, שתחזור ותפשוט אלו המלבושים ותחזור להיות שוב יפת תואר כמקודם, יוכל ליפול ולגווע". מה עשתה? הלכה והחזירה לו הכתב ואמרה לו שמצאה הכתב. ותכף התעלף, והחייהו והבריאו אותו והייתה ביניהם שמחה גדולה".
בשלב זה קורה משהו מאוד לא צפוי: "אמר אותו הבחור: למה לי הכתב? היכן אמצאה? בהכרח היא עכשיו אצל איזה מלך, למה לי זאת? והשיב לה הכתב. ואמר לה: הא לך הכתב ותלך ותישאנה, כי היא נדמת לזכר". לכאורה, הייתה צריכה בת הקיסר לומר לו: "זו אני, כלתך האבודה שאתה מחפש שנים. למה אתה מתייאש? איך אתה מעז למסור את הכתב למישהו אחר שישא אותה? אתה יודע מה עשיתי בשבילך? למה אתה מוותר עלי?" אבל לא כך היא נוהגת. היא אינה כועסת עליו. "ורצתה לילך וביקשה ממנו שילך עמה גם כן". היא אמרה לו (בתור זכר): בסדר, אני אלך להתחתן אתה, אבל אולי תבוא אתי? אולי תצטרף אלי? אני בוודאי אצליח לקחת אותה, ואתן לך מן הטוב ההוא אשר יהיה לי. "והבחור ראה שהוא איש חכם, היינו הבת קיסר שמדברים עליה עכשיו בלשון זכר, בוודאי ישיג ויקח אותה, ונתרצה ללכת עמו". ללכת לחפש אותה - הוא לא רוצה, אבל ללכת להתלוות למישהו אחר שייקח את האישה שלו וייתן לו כסף בתמורה - את זה הוא כן רוצה. איזו ירידה, איזו עליבות, איזו בגידה. אבל היא לא כועסת, היא מבינה אותו ומרחמת עליו. היא יודעת שגם הוא עבר הרבה כדי למצוא אותה, והוא פשוט מיואש. למרות דבריו המעליבים היא לא עוזבת אותו, אלא מובילה אותו בחכמה בחזרה אליה, עד שהיא מתוודעת אליו, ולבסוף הם נישאים.

כל החיים לא יספיקו לנו כדי להבין ולהתעמק בדברים שרבי נחמן מספר, אפילו רק בקטע הזה. אבל בהקשר למה שלמדנו, אנו רואים שוב את אותו עיקרון מופלא. במבט חיצוני, אנחנו רואים כאן שלושה חברים. יושבים, צוחקים, מדברים, מנגנים. גם לנו יש החבר'ה שלנו. קרובי המשפחה, חברים, מכרים. ואנחנו אומרים להם ולעצמנו: 'בואו נעבור את החיים איך שהוא. בואו נעביר את זה בטוב, שלא יהיו בעיות, שלא יהיו מחלות, שנהיה בריאים, שהילדים יהיו מחונכים, שתהייה פרנסה'. אבל כל הדיבורים האלה והמחשבות האלה הן רק בצד החיצוני של החיים, כי האמת היא שאנחנו לא ממש מרוצים מהחיים. בפנימיותנו - אנחנו רוצים את בת המלך, אנחנו רוצים את התכלית, אנחנו רוצים את הקדושה, רוצים להיות מה שאנחנו באמת, רוצים לחזור למלוכה שלנו, ליופי שלנו. כל הארץ, כל העולם, כל הלבבות, כל המוחות, מלאים בדברים שאינם קשורים אלינו באמת, שאינם מזינים ואינם מעניינים את הפנימיות שלנו. מבחוץ רואים שלושה אנשים יושבים, צוחקים ומדברים, חברים. אבל מבפנים, מתחת ללבושים ולמסכות - אחד מהם (הקיסר) עשה את העוול הכי גדול לחברו (חתנו), והשני (כלתו) הוא בעצם הדבר הכי יקר לו, הכי חשוב לו בחיים, שהוא מתגעגע ומצפה לו כל ימיו. הכול כאן. בדיוק במקום שאנחנו נמצאים בו. האושר שלנו כאן, התיקון שלנו כאן, העבר שלנו כאן, העתיד שלנו כאן, אבל אנחנו לא יודעים זאת, כי כולם מחופשים. כולנו מחופשים. תשאלו מישהו: "מי אתה?" והוא יענה: "אני? אני משה כהן מרחוב הבוכרים בירושלים". כן, זאת התחפושת שלך, כך אתה נראה, אבל זה לא אתה. אתה נשמה קדושה, אתה כבר היית פה בגלגולים קודמים, אתה כבר עשית פה דברים רבים, אתה רק סוגר חשבונות. ולא זו בלבד, דע לך, שכל האנשים שאתה נפגש אתם, כל האנשים שאתה רואה אותם, כל האנשים שקשורים אליך, אלו שמצערים אותך, אלו שמשמחים אותך, לא משנה מי, כל מי משקשור אליך - אינו "סתם". שום דבר אינו במקרה. יש פה חשבון, יש פה תיקון. ואתה צריך להאמין בזה.
ובתוך המצבים הללו יש מבחן. הקיסר שואל את החתן: אילו היית יודע שהקיסר נמצא פה, מה היית עושה לו? היינו מצפים שהוא יענה: הייתי הורג אותו. אבל אילו הוא היה עונה כך, הוא לעולם לא היה יודע שזה הוא. כשאני סולח למי שעשה לי עוול, יכול מאוד להיות שאני עושה תיקון. לא רק תיקון על מה שהיה בינינו כעת, אלא תיקון על מה שהיה בינינו בכל הגלגולים שעברו. ואז ההסתרה נעלמת ומתגלים לי דברים. רק לסלוח. רק להיות רחמן. מי יודע מה עשיתי בגלגול שעבר למי שמצער אותי כעת?

ועוד מבחן: כשאדם מחכה למשהו ולבסוף זה מגיע, מה הוא צריך לעשות? לקפוץ משמחה. אבל לא כך נוהג החתן. בהתחלה הוא מתעלף, וזה הגיוני, אבל אחר כך הוא מוותר. מי שאיינה מוותרת היא הכלה. היא - לא מוותרת עליו!

הכתב הזה הוא התורה. הוא ההדרכה שעל פיה נוכל למצוא את הכלה האבודה שלנו, את האהבה הגדולה שלנו, את תכלית החיים שלנו. כמה אנחנו בוכים עד שאנחנו מוצאים את התורה? גם מי שנולד עם מסורת של קשר לתורה, כמה הוא צריך לבכות עד שהוא ימצא את התורה, עד שהוא ימצא שהתורה היא אכן ההדרכה שלו להגיע למטרה שלו, עד שהוא ימצא שהתורה היא הדרך לחבר אותו לקדוש ברוך הוא. התורה איננה סתם ספר של אורחות חיים. היא איננה פולקלור. התורה היא הוראה, תמרור. פירוש המילה תורה הוא: 'תראה'. וכשאומרים למישהו 'תראה' ומורים באצבע, אם הוא יסתכל על האצבע הוא לא יבין. כי משמעות 'תראה', איננה: ראה את האצבע המורה, אלא הסתכל לכיוון שאילו האצבע מורה. האצבע מראה את הכיוון. האצבע אינה המטרה. התורה מראה לנו את הכיוון. כמה צריך לחפש, כמה צריך לבכות, עד שמוצאים את זה, עד שיודעים את זה. רבי נתן אומר, ששלושת העצים שהחתן היה מסמן מדי יום, הם שלוש התפילות שאנו מתפללים בכל יום. כמה צריך להתפלל עד שהאדם מוצא את הכתב, עד שהוא אומר: זה שייך לי, ועם זה אני אמצא את בת המלך שלי. מי יכול לומר שכאשר הוא פותח ספר תורה, הוא מתרגש כמו אחד שמצא את זוגתו האבודה?

ואחרי כל זה, אמר אותו הבחור: "למה לי הכתב? היכן אמצאה? בוודאי היא נמצאת אצל איזה מלך. למה לי זאת?" כל כך חיפשת דרך, מצאת כבר שזו הדרך, מה קרה פתאום? למה אתה מתייאש? כי כשהוא מצא את הכתב, הוא מגלה שנדרש ממנו מאמץ נוסף. והנה למרות הייאוש, אף שהוא מוותר על הכלה שלו ונותן אותה למישהו זר, היא איננה כועסת עליו, היא מבינה אותו, היא מבינה את הייאוש שלו. מה רבי נחמן אומר לנו כאן? זה בסדר. תגיע לאן שאתה יכול, תגיע לאיזה אופק שאתה יכול, וכשתראה שיש שם אופק חדש ותגיד: די, אין לי כוח, אפילו אז ירחמו עליך, העיקר שתעשה איזו דרך.

בעזרת ה', אנחנו נזכה להחזיק מעמד בגלות הזאת ולהאמין, שמאחורי הקלעים הכול בנוי, הכול מוכן, הכול מחכה לנו: בת המלך, המלך, המקדש, הכוהנים, הישועות, הגאולות. תיקון הנפש שלנו ושל כל מי שקשור אלינו, הכול כבר כאן. אם רק לא נאמין למראה העיניים החיצוני, אם רק נצליח להאמין שבפנים הכול שונה, בוודאי גם נגיע אל הפנים הזה, נצא מן היער בעזרת שבעת הקבצנים, נמצא את בת הזוג האבודה שלנו ואת כל גדולתנו ותפארתנו האמתיים.