שאלה
שלום וברכה!
חברתי ואני דנו בנושא, האם ראוי לצפות מהאחר לקבל דבר-מה לאחר שנתת לו, או לא?
לאור הידע שהרבנים אומרים תמיד לא לצפות מהאחר לשום דבר, ושעלינו לתת לא על מנת לקבל, ולאהוב לא על מנת להיות נאהב...
אבל, במידה ואני לא מצפה מחברתי לקבל ממנה דבר-מה בחזרה(אפילו דבר פעוט ביותר, פשוט להתחשב בי, או להחזיר את אותו היחס שהיא מקבלת ממני), זה משאיר את הקשר ביני לבינה מעט קר ומנוכר.
אפילו ניתן להסביר זאת בדרך ביולוגית-
היחסים בינינו אינם יחסי סמביוזה(הדדיות), אלא יחסים שרק גורם אחד משתתף בהם והשני נהנה...
זה הופך אותך אדיש לכל חבריך וסביבתך.
אז האם יש מקום לציפייה מהאחר לדבר-מה, או שכלל אין מקום לכך? בין משפחה, בין בחברים, בין בבן הזוג?
נשמח לתשובה!
תודה רבה.
תשובה
שלום ליטל,
השאלה "מה ראוי?" מתחלקת לשתיים - מה ראוי מעיקר הדין, ומה מצד מידת חסידות.
מעיקר הדין ראוי רק לא להזיק לחברות, "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" - זאת כל התורה כולה, על פי הלל הזקן. אמנם צריך חכמה גדולה כדי לחיות "על הקצה" - לא לתת ובכל זאת לא להזיק, זה כמעט בלתי אפשרי. לכן אמרו חכמים על האומר "שלי שלי ושלך שלך" - "זו מידה בינונית. ויש אומרים: זו מידת סדום".
בייחוד בתוך עם ישראל, חסד הוא לא 'לוקסוס' אלא דבר יסודי. נתינה היא הסמל הלאומי שלנו, לפני המגן דוד ולוחות הברית. אם כל אחת נותנת את כל מה שיש לה, בלי לצפות לתמורה - זאת שיא ההדדיות, כמו במשלוחי מנות.
בסופו של דבר, כתבת יפה - דווקא מצד החסד יש מקום ללקיחה ולציפייה לקבל. חיים שאין בהם לקיחה והקפדה על הגבולות האישיים - עלולים לגרום לאדישות, לפגוע ברגש. וגם לאחרים לא נעים לקבל ממי שלא לוקח לעצמו. לפעמים נתינה בלי ציפייה לקבל היא גאוה, ניסיון להיות מלאכים ולא אנשים. לכל דבר צריך לשים גבול - אפילו לחסד!
ברכה והצלחה,
חנן
המשיב אינו רב