חשבון נפש בעקבות אסונות

שלום וברכה,
שתי שאלותיך נוגעות לאותו עניין, לכן נשיב על שתיהן בבת אחת.
אנו מאמינים בהשגחה פרטית. כל אדם ואדם, ובמיוחד עם ישראל, מושגח ע"י הקב"ה בכל מעשה ומעשה שעושה ועל כל מקרה ומקרה שקורה לו. הרמב"ם קבע שניים מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה בנושאים אלו, המתומצתים בסידור התפילה בסוף תפילת שחרית: "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני האדם וכל מחשבותם שנאמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" ". "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו".
הדברים מבוארים בהרחבה בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק במסכת סנהדרין. ועוד קודם לכך, ישנן אין ספור דוגמאות בתנ"ך לשני סוגי השגחה אלו, התלויים אלו באלו (שכן אילולי ראיה אלוקית של כל מעשי האדם לא יכול היה להנתן עליהן שכר ועונש). חלקן קשורות בהשגחה גלויה – כגון הצלת נח מן המבול בצווי ישיר מהקב"ה - "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", או להפך השחתת סדום ועמורה מחמת מעשיהם הרעים בהתראת מלאכי אלוקים. וחלקן נעשות בצורה נסתרת – כדוגמת סיפורה של מגילת אסתר, על כל השתלשלותה (וכמו שפירשו חז"ל שכל "המלך" המופיע במגילה מכוון כלפי הקב"ה). וכך גם בחז"ל מוצאים אנו עקרון יסודי חשוב ונשגב זה. שתי משניות מפורסמות במסכת אבות מבטאות רעיונות אלו נאמנה: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". "הכל צפוי והרשות נתונה… והכל לפי רוב המעשה".
עד כאן מהצד האלוקי של הדברים, אך מה כל זה אומר לנו?
כלל יסודי מסרו לנו חז"ל ביחס להבנת דרכיו ומעשיו של הקב"ה: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?" (= בעניינים הנסתרים של הקב"ה למה לך לדרוש?). וכבר קדם לכך ישעיהו הנביא באומרו: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'". ואולי זהו הפירוש לכתוב בסוף ספר דברים (בפרשת ניצבים) – "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", שאמנם חז"ל פירשוהו לגבי הערבות ההדדית, שכל ישראל ערבים זה לזה (עי' רש"י במקום), אך ניתן להבינו גם בהקשר לעניינינו – דרכי ההשגחה ושאר ההתנהלות האלוקית בעולם הם בבחינת "נסתרות" שהם "לה' אלוקינו" ואין לנו עסק בהם. תפקידינו לעסוק ולפתח ולהבין רק את "הנגלות".
ומה הוא אותו עסק שלנו בנגלות?
על כך ממשיך אותו פסוק ואומר: "לעשות את כל דברי התורה הזאת" – למלא אחריו ציוויו ורצונותיו של הבורא מאתנו. להוסיף טוב בעולם, להוסיף אמונה בעולם, להוסיף צדק בעולם, קדושה, אהבה, שלום וכו'.
כיצד כל זה עונה על שאלתינו?
ובכן נראה שהתשובה מורכבת משני הצדדים שהוצגו לעיל.
מצד אחד ברור לנו שאין מקרה בעולם. וידוע הנוטריקון (= רמז במילה עצמה) – 'מקרה'=רק מה' (בחילוף אותיות) או ה' רקם. לקב"ה ישנן סיבות מדוייקות לכל פגיעה ופגיעה בכל אדם ואדם (כמו שגם לטובה, לכל שכר ושכר), אפילו אם לנו אין ברורים אותן סיבות, ולעולם לא ניתן לפענח הנהגה אלוקית כזו או אחרת, במיוחד ביחס לפרט. אלא שמבחינתנו כל מקרה שקורה לאדם או לאנשים בסביבתו נועד לדרבן ולדחוף אותו קדימה ברוחניות ובעבודת ה'. וכפי שלימדונו חז"ל, שאם נפטר אדם השייך לקבוצה מסוימת "תדאג כל החבורה כולה". ואין הכוונה להישאר משותקים מרוב דאגה, אלא מדובר על דאגה מעוררת ומניעה קדימה. ראשית כל בצדדים הגשמיים והמעשיים ביותר (שגם הם חלק בלתי נפרד מעבודת ה' של האדם, עי' באורות התשובה פרק א' בעניין התשובה הגופנית) – האם נוקטים בני החבורה (במקרה שלנו – תלמידי הכתה, הוריהם, מדריכיהם וכל השאר) בכל אמצעי הזהירות הפיסית מצד "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"? נהיגה זהירה, הימנעות מעישון, אכילה בריאה, התעמלות וכו'. בהקשר זה שמעתי פעם סיפור על הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שבא אליו אבא בבכי גדול שבתו הקטנה נפלה מהמרפסת ונחבלה קשות, ומאז אותו מקרה הוא מפשפש במעשיו בכל כיוון אפשרי, ואינו מצליח למצוא חטא שקשור לנידון. עצרו הרב ושאל: האם המעקה במרפסת מספיק גבוה? והתשובה הייתה שלא. אמר לו הרב: א"כ זהו החטא, צריך לתקן את המעקה!
לאחר תיקון עניינים אלו, יש להמשיך הלאה ולתקן ולחזק עניינים אחרים הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו. כל מקרה נורא כזה, לא עלינו, אמור להוביל את האדם להסתכלות פנימה תוך הוספת אומץ למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.
ויהי רצון שלא תדעו עוד צער
יצחק, חברים מקשיבים