האם ה' שונא אותי?

שמחתי לקבל את שאלתך. אינני חושב שהיא טיפשית כלל ועיקר, להפך, עצם הדבר שאתה מודע לרגש המאיים הזה, מלמדת על כנות ורצון לאמת במידה רבה. מניסיוני בעבודה עם אנשים, אני סבור שלא זו בלבד שמחשבה מסוג כזה מקננת בלב רבים (ומן הסתם גם אצל בני גילך, כך שאינך יוצא דופן), אלא שמחשבה זו היא היא פניו האמתיים של היצר הרע. ואם נכיר בכך שהיצר הרע הוא הדובר בנו את הדיבורים האלה, נסיר את המסווה המכוער מעל פניו - וכוחו יקטן במידה רבה.
את המחשבה הזו, למעשה, אנו מוצאים כבר בתורה עצמה. הראשונה שחשבה אותה הייתה לא אחרת מאם כל חי - חוה. רש"י כותב בשם מדרש רבה, בהסבר דברי הנחש לחוה: "כל אומן שונא את בני אומנותו - מן העץ אכל וברא את העולם" (רש"י בראשית ג ה).
כלומר - אליבא דנחש - הסיבה שבגללה מונע הקדוש ברוך הוא את אדם וחוה מלאכול מעץ הדעת היא שהוא שונא אותם, "כל אומן שונא בני אומנותו". עץ הדעת, כך הסביר הנחש, הוא דבר נפלא. האוכל ממנו מסוגל לברוא עולמות. אפילו הקדוש ברוך הוא בעצמו אכל מן העץ כדי שיהיה ביכולתו לברוא עולמות, ובגלל חששו שאדם וחוה יתחרו בו בבריאת עולמות - הוא מונע מהם את פרי העץ.
הדברים הם, כמובן, מסתרי תורתנו הקדושה, ואי אפשר לעמוד עליהם בשום אופן על רגל אחת. אבל גם בהתבוננות השטחית ביותר, אנו רואים - כי הנקודה העמוקה בדברי הפיתוי של הנחש, ואולי הנקודה המכריעה שבגללה נכשלה והכשילה חוה באכילת הפרי האסור, היא בדיוק הדברים האלו: הקדוש ברוך הוא שונא אתכם.
איך מובילה האמירה הזאת לחטא? פשוט מאוד: אם הקדוש ברוך הוא אוהב אותי ולכן ציווה עלי להתרחק מן העץ - בוודאי את טובתי הוא מבקש, ארחש לו אמון ולא ארצה לאכזב את מי שאוהב אותי ושומר עלי מכל רע.
אבל אם הפירוש שניתן להרחקה מהעץ הוא שהקדוש ברוך הוא שונא אותי, חלילה, אזי את רעתי הוא מבקש, ומדוע שארחש לו אמון? ואם אין אמון בה' ובאהבתו, אזי מועד האדם לחטוא. אדרבה, גם אנו שונאים את מי ששונא אותנו. את רצונו נרצה להפר ואת ציפיותיו נעדיף לבטל. הנה כך מובילה מחשבת 'הקדוש ברוך הוא שונא אותי', לזרועות החטא, שנעשה נקמה סמויה ולא מודעת ב"שונא".

התפתחות מחשבה מגוחכת ואיומה זו אנו מוצאים גם בהמשך פרשיות התורה. כאן לא מדובר עוד במחשבתו של אדם בודד כחוה, כי אם במחשבת עם שלם - עם ישראל כולו! בעצת היצר הרע מוצאים אנו את אבותינו נותנים את אותו פירוש אבסורדי גם לגדולה שבישועות. מדוע הוציא הקדוש ברוך הוא את עמו ממצרים? מדוע עשה להם נסים וקרע להם את הים? "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (דברים א כז).
גם כאן מאיר רש"י הקדוש את עינינו ומבאר: "והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר: מה דבלבך על רחמך, מה דבלביה עלך [מה שיש בלבך על אוהבך, זה (מה שלטענתך יש) בלבו עליך]".
כללו של דבר: אפילו ציווי ה' להתרחק מן החטא המר והאכזר (עץ הדעת) עלול להתפרש באופן העקום ביותר: הוא מונע ממני תענוג ואושר, ואפילו רצונו להושיע אותנו, לגאול אותנו, לעשותנו לעם קדושים עושי רצונו ומקיימי מצוותיו (יציאת מצרים) עלול להתפרש כהתעללות וכירידה לחיינו. עד כמה מתעתע יכול להיות היצר הרע!
וכדרכו אז, כך דרכו עתה. שום דבר לא השתנה. המתוחכמת שבתחבולותיו זורעת גם היום הרס ופירוד בין ישראל לאביהם שבשמים. וכדי לגרום לנו לפרש את המציאות היפה ביותר באופן המכוער ביותר, צריך היצר הרע למכור לנו רק מסר אחד - ה' שונא אותנו!
מובן שהיצר הרע אינו שוטה. את סחורתו הוא מיטיב למכור בעטיפות משכנעות ביותר. כיצד יוביל אותנו אל המסקנה המטורפת של שנאת ה'? בשתי דרכים: אחת - הרעות והצרות הפוקדות אותנו (אם היינו טובים לא היה קורה לנו כך וכך - ומה שקורה הוא משום שאנו רעים בעיניו. עובדה), והשנייה - העברות שאנו נכשלים בהן, השגיאות הרבות מספור שאנו עושים, הניסיונות הנלעגים והכושלים שלנו לתקן את דרכנו, האין הם עדות נאמנה לכך שה' מואס בנו? שאינו חפץ לא בנו, לא במעשינו ולא בתשובתנו? (שאילו היה חפץ, היה מסייע בידינו, שאילו היה חפץ - היה רצוננו הטוב עולה בידינו).

כל האמור, למרות ההיגיון שיש לכאורה בדברים, הוא שקר גמור וממאיר, משום שהוא מוביל אותנו לזרועות הייאוש ואחר כך לזרועות החטא, שאינו אלא נקמה סמויה ב"שונאנו".
ומי אמר באמת שפני הדברים שונים הם? בא הנביא מלאכי ומעמיד אותנו על טעותנו המרה: "אהבתי אתכם אמר ה'" (מלאכי א ב), ומבאר המלבי"ם, שאהבת ה' לעמו היא אהבה גמורה ללא שום תנאי, ואפילו לא מצד מעשה אבותינו, כלשונו: "מפני שיש לה' אהבה קדומה אל ישראל מצד אהבת אבותיהם, הודיע להם, שעיקר האהבה היא מה שאוהב אותם ביחוד בלי השקף על האהבה הקדומה, שהיא אינה מתייחסת אליהם - רק אל אבותיהם. אבל אני [אומר ה'] 'אהבתי אתכם' - בעצמכם".
בפסוק זה מגלה ה', שהוא יודע על הספק המתגנב כה תדיר אל לבנו, שכן המשך הדברים "אהבתי אתכם אמר ה'" הוא דברינו ומחשבותינו שלנו: "ואמרתם - במה אהבתנו?" ה' מגלה לנו שהוא יודע, שאנו עתידים לחוש את הספק הנורא - מי אמר שזה נכון?
פסוק נוסף בעניין זה אנו מוצאים בדברי ירמיהו הנביא: "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך" (ירמיהו לב ב). מכאן כפי הנראה לקחו חכמינו ז"ל את לשון הברכה של קריאת שמע: "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו". מילים קדושות אלו אומר כל יהודי מדי בוקר! היש עדות גדולה מזו על אהבת יוצרנו אלינו? בביאור הדברים, כותב המהר"ל: "'אהבה רבה' - הברכה היא על גודל האהבה, ו'אהבת עולם' - על נצחיות האהבה. ... כי השם יתברך אוהב אותנו אהבת עולם, ואף בגלות אהבתנו אמונה" (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ז). גם אותנו, אותנו ממש, בעומק גלותנו, אוהב הקדוש ברוך הוא 'אהבת עולם', אהבה נצחית ללא גבול וקץ.
בביאור המשך הדברים - "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו" - מצאנו בדברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב ('קדושת לוי' ליקוטים) שמסביר: "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו - שאפילו בעת שהחמלה יתרה, כלומר שחס ושלום אין אנו זוכים בכח מעשינו להמשיך חסדיו וחמלתו בכח מעשינו עלינו [ואיננו ראויים לחמלתו] עם כל זה - 'חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו'". השם יתברך חומל עלינו בכל אופן ובכל מקרה.
ועוד כותב הזוהר הקדוש בעניין זה: "אמר רבי יהודה: אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קוב"ה לישראל - הוו שאגין ככפירייא למירדף אבתריה" - "אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל - היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו" (זוהר חלק ב דף ה). ומכלל הן שמענו לאו, שמה שאנו מתרפים במלאכת שמים, ולא זו בלבד שאיננו רודפים אחרי ה' אלא נמלטים מפניו, הוא מסיבת הדמיון המר שבוראנו הוא כצר וכאויב לנו חלילה.
אפילו במגילת איכה, כשאומר הכתוב, "היה ה' כאויב" (איכה ב ה) דרשו חכמינו ז"ל: "אויב אין כתיב כאן אלא כאויב" (מדרש רבה איכה פרשה א פסקה ג). אין הוא אויב, אפילו בשעה שכך נדמה - זו לא האמת!

ובכל זאת, מה ההסבר הנכון לצרות הפוקדות אותנו אם לא שנאת ה'?
על שאלה זו מאירה התורה וכותבת: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח ה). סיבת הייסורים - אהבת ה' ולא שנאתו, חלילה. מי שיש לו ילדים יודע - שגם כשהוא מחנך או מייסר אותם, אפילו לרגע אחד קטן הוא אינו מפסיק לאהוב אותם. רק הילדים, בחוסר דעתם וקטנותם, עלולים לפרש את מעשה החינוך של הוריהם כשנאה.
ומה עם העברות שאנו נכשלים בהן? האין הן סיבה מספקת להסרת האהבה? גם כאן נידרש למשל ההורים והילדים. מי שחננו ה' בבנים, יודע, כי אפילו ירבו בעשיית עוול - ואפילו יכעס עליהם מאוד - בסופו של דבר בניו הם, עצמו ובשרו, ואי אפשר שלא ירחם עליהם ויאהבם. כמו כן, אף אנו בניו אהוביו של המקום ברוך הוא, וגם אם חלילה הרחקנו, מעדנו, שגינו, נכשלנו, אהבתו אלינו כמאז ומקדם.
וכן מובא בדברי חכמינו ז"ל: "בין כך ובין כך קרויים לך בנים" (קידושין לו).
אם כן, הפירוש האמתי והיחידי לכל מה שעובר עלינו הוא שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו וחפץ בהצלחתנו ובטובתנו הנצחית, כאשר יחפוץ אדם בהצלחת בנו יחידו מחמד עינו, ועוד יותר ויותר מזה, עד אין שיעור.
הבה נשתחרר מן השקר הקדום הזה, מן המחשבה המרה הזו כאילו אוהבנו הגדול שונא הוא לנו. הבה נאמין באהבתו ונשיב לו אהבה. ומי כאבינו שבשמים יתמלא עלינו אהבה ורחמים גדולים כאשר נקרא אליו גם מתוך עומק מצוקתנו: הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך!