האם אפשר לא לומר תחנון במנחה כשלא בא לי?

שלום לך,
קיימים שני רבדים לתפילה. הרובד הפנימי, העמוק והרצוי ביותר של התפילה הוא - "לעבדו בכל לבבכם - איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה." דהיינו מצב שאדם מרגיש במלוא נפשו את החיסרון באותו דבר שניגש להתפלל עליו, וממילא תפילתו נובעת מקירות ליבו (עיין בהקדמה ל"מוסר אביך" של הרב קוק). וכבר כתב הרמב"ם שהתפילה, שתוקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה, כוללת בתוכה את כל צרכי עם ישראל לכלל ולפרט. ולכן, האדם אמור להזדהות הזדהות עמוקה וכנה עם מילות התפילה וכל הנאמר בה.
אך כל זאת לכתחילה. בדיעבד, כאשר חסרה לאדם הרגשה מעין זו, ואין הוא מתחבר לתפילה זו או אחרת - קיים רובד נוסף, והוא ההלכתי הפשוט. דהיינו שחז"ל תקנו את נוסח תפילותינו וקבעום כחובה. וכפי שהובא בטור ובמשנה ברורה סימן רל"ד ס"ק ז': "סדר תפילת מנחה: אומר אשרי וקדיש ומתפללין שמונה עשרה וש"ץ חוזר התפילה כמו בשחרית ונופלין על פניהם... ". ולכן יש לומר את סדר התפילה כמו שקבעו חז"ל. ויתכן שדוקא האמירה הקבועה והיומיומית, למרות שהיא "חיצונית" לכאורה, תצליח לעורר את ליבו של האדם להתפלל בכוונה אמיתית.
בברכה
יצחק , חברים מקשיבים.