רינה שנרב ז"ל - מדוע נאמר שמותה היה "קידוש השם"?

שלום אביגיל.

הרצח של רינה ז"ל היה קשה מאוד לעם ישראל בכלל, ולהרבה מאוד בני נוער בפרט. את מציינת שהכרת אותה באופן אישי, וזה ודאי קשה שבעתיים כאשר מישהו שנגע בנו ועזר לנו נהרג בנסיבות קשות כאלה. ובאמת, השאלה הטובה שלך מחדדת את ההבחנה בין האבל האישי על האדם המסוים שהלך מאיתנו, לבין האבל הלאומי על רצח של יהודיה בארץ ישראל כחלק מטרור, שנאה ותאוות דם שנמשכת כבר שנים רבות.

יש בשאלה שלך כמה נקודות חשובות, וננסה להתייחס אליהן אחת אחת:

1. איך מתמודדים עם האירוע הקשה? איך מתגברים על הכאב?

2. האם אנחנו בטוחים כאן? האם באמת כל כך קל להרוג בני נוער יהודים בישראל?

3. מה המשמעות של קידוש השם בהקשר של האירוע הזה?

1. איך מתמודדים עם האירוע הקשה? איך מתגברים על הכאב?

כפי שציינתי בפתיחה, יש בשאלה שלך שני סוגי אבל שקצת מתערבבים: אבל פרטי ואבל לאומי. עבור רוב הישראלים, שלא הכירו את רינה, חלק גדול מהמשמעות של הרצח הוא עצם הפגיעה בנערה כפעולת טרור, וגם החשש מהמצב הביטחוני (שאליו נגיע בהמשך). עבורך לעומת זאת, שהכרת אותה באופן אישי ואף נעזרת בה והערכת אותה, מדובר באבל ובצער אחרים לחלוטין, ויש להם מקום מיוחד משלהם.

המרכיב החשוב ביותר של התמודדות כזאת הוא: לשתף. לדבר. להתבטא. לא להישאר לבד עם הרגשות והמחשבות - קשים, מסובכים או מבלבלים ככל שיהיו. זה אחד הדברים שהכי עוזרים לנו במצבי משבר וברגעי צער עמוק.

ובאמת אנחנו רואים שבימי השבעה, אחד הדברים הכי מרכזיים שאנחנו עושים הוא: להתכנס, להתחבר, לדבר, לשתף, לשוחח, ולהקשיב. יש רגעי בכי, לעתים יש גם רגעים של חיוך או צחוק כשמשוחחים על זיכרונות טובים. ויש בעיקר הרגשה שכולנו ביחד בענן האפור הזה: ידידים, בני משפחה, אנשים שאנחנו מכירים היטב וכאלה שאין לנו מושג מי הם. כולם מתקבצים כדי לחזק האחד את השני, גם בעצם הנוכחות הפיזית שלהם, וגם בסיפורים, זיכרונות ועידוד שבעזרת השם יהיה טוב, ואנחנו נצליח יחד להתאושש ולהתחזק לאט לאט.

ואחרי ימי השבעה, ברוב המקרים אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לחזור לשגרה, לחזור אל המסגרות הרגילות: עבודה, בית ספר, עיסוקי היום יום. למה בעצם? האם זה לא זלזול? האם האבל על אדם אהוב "שווה" רק שבעה ימים? לא. החזרה לשגרה חשובה כדי לבנות מחדש את החוסן הנפשי שלנו, וגם כדי שלא נהיה לבד. שנמשיך להיות מוקפים באנשים ובמעשים טובים, ולא נשב בבית ונשקע בהרהורים עצובים כל היום. לכן יש גם מפעלי הנצחה ויוזמות שונות, שעוזרים לנו לתעל את הרגשות הקשים – לפעולות ולמעשים טובים, ולא רק לעצב ומחשבות עגומות.

לכל אחד מאיתנו יש חברים, חברות, בני משפחה ומכרים שאנחנו מרגישים בנוח לפנות אליהם, לדבר איתם, לשתף, להתייעץ, לחוות דברים יחד. ברגע כזה חשוב מאוד שנפנה אליהם ונרשה לעצמנו להיעזר בהם, בכתף התומכת שלהם, באוזן הקשבת שלהם, תחושת ה"ביחד" שהם יודעים להעניק לנו – ואנחנו להם.

כמו כן יש מקום למצוא דרכים נוספות לפרוק את הרגשות ולחוות אותם במלואם, בלי להדחיק או לגרום להם להיות רחוקים ועמומים. אפשר למשל לכתוב במחברת מיוחדת איך אנחנו מתמודדים, מה אנחנו מרגישים, לכתוב על החוויות שלנו עם האדם שהלך, על הגעגועים, ועל כל יתר הרגשות שלנו, בלי לסנן ובלי לצנזר.

אפשר גם לשתף חברות או שכנות, ולארגן למשל קבוצת תהלים בשבת לעילוי נשמתה, או יוזמה אחרת שבמסגרתה תוכלי להיות יחד עם אנשים אחרים, ולעבור איתם יחד את התקופה הקשה הזאת. הניסיון מראה שאחת הדרכים הטובות ביותר להתחזק ולהתגבר – היא לעזור לאחרים לעשות זאת. וכרגע כולנו עדיין צריכים הרבה עזרה בתחום הזה, וגם בסביבה שלך ודאי יש לא מעט בני נוער שמאוד יירצו לקחת חלק בפעילות כזאת.

2. האם אנחנו בטוחים כאן? האם באמת כל כך קל לפגוע ביהודים בישראל?

כשיש אירוע ביטחוני, ויש כאלה לא מעט, באופן טבעי צפים ועולים חששות: האם אנחנו בטוחים? האם ייתכן שיקרה לנו משהו? האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לשמור על עצמנו? אז באמת, באופן כללי אנחנו מאוד בטוחים. רוב האנשים והילדים זוכים לביטחון רב, ומעט מאוד יחסית נופלים לצערנו בפיגועים או אסונות אחרים. נכון שתמיד טוב לשמור על ערנות, לשמור על כללי בטיחות, אבל ככלל – המציאות היא של ביטחון ורוגע ולא של סכנה.

יחד עם זאת, כל נשמה היא עולם ומלואו, ולכן דווקא ברגעי השבר אנחנו זועקים את הזעקה הטבעית ומבקשים להגביר את הביטחון ואת החוסן הלאומי, כדי שמקרים כאלה לא יישנו. גם בתפילה יש מקום מיוחד לתודה ומקום מיוחד לתחנון. הם כאילו מדברים בשתי שפות שונות: האחת אומרת "תודה על כל הטוב הזה", והשנייה אומרת: "למה הכל כל כך קשה? מתי כבר תבוא הגאולה?". ובאמת העולם מלא בטוב, ויכול להיות עוד יותר טוב. ועל זה אנחנו מבקשים בשפה המיוחדת של התחנונים.

3. מה המשמעות של "קידוש השם" בהקשר של הרוגים באירועי טרור?

השאלה ששאלת על קידוש השם חשובה מאוד מפני שהיא מאפשרת להרחיב בנושא של קידוש/חילול השם (לא חילול ה', זה לא חילול של הקב"ה בעצמו אלא רק של שמו, "השם", כפי שאסביר בהמשך) שהוא נושא חשוב מאוד עד כדי כך שחז"ל אומרים שמי שעבר עבירה שיש בה חילול השם, אין לו כפרה עד המוות (!). ומאידך, מי שזכה לעשות קידוש שם שמים זכה למקום מאוד מכובד בהסטוריה היהודית, גם אם בשאר התחומים הוא לא היה מוצלח כל כך.

ראשית, את צודקת. מעשה הרצח הנתעב הזה ואחרים שנעשים כאן בארץ הקודש הם חילול השם שאין כדוגמתו. אנחנו עמו של הקב"ה וזה שאנחנו נרצחים ונטבחים יש בכך כביכול פגיעה בשמו של הקב"ה שאנחנו נקראים על שמו (בשמו, לא בקב"ה עצמו חלילה). לאורך כל הדורות, כאשר רצחו וטבחו בנו, היה בכך חילול השם נוראי ועל כך גם בכו והתפללו אבותינו ורבותינו בכל הדורות.

אז מדוע קוראים למוות שכזה "קידוש השם"? מה קודש כאן?

כאן הנקודה עמוקה יותר. כאשר יהודי, בן של הקדוש ברוך הוא, חי את חייו כיהודי, יש בכך קידוש שם שמים גדול ועצום. בכל מצווה שעושה יהודי או אפילו עצם זה שהוא חי, זוהי עדות לקיום הקשר העמוק שיש בינינו לבין הקב"ה וקידוש שמו יתברך. כאשר יהודי מוכן למסור את הנפש כדי לחיות כיהודי, יש בכך קידוש שם שמים שאין כמותו. עד כדי כך שהיו צדיקים שקיוו למות מות קדושים בשל כך (אם אני לא טועה, ר' יוסף קארו אמר את זה מפורשות).

נחזור לרינה שנרב הי"ד. עצם זה שהיא חיה כיהודיה למרות שיש גורמים רבים המוכנים להרוג אדם שחי כיהודי בארץ ישראל, זה קידוש השם גדול שאין כמותו. ובכך שהיא אכן נרצחה אנו רואים עדות לגבורתה לחיות כיהודיה למרות הסכנה, ולכן יש בכך קידוש השם. עם זאת זה שאותם נבלים מרימים את ידם נגד ה' ונגד עמו ורוצחים בנו, זה חילול השם נוראי. ולכן אנחנו מזכירים את הביטוי "השם יקום דמה", כדי שיימחק חילול השם באמצעות פעולתו של הקב"ה כנגד אויבינו. ועל כן אנחנו אומרים: "רינה שנרב ה' יקום דמה שנרצחה על קידוש השם", כך שהביטוי מכיל את חילול השם, והתקווה לתיקון המצב.

לסיכום: האירוע הקשה הותיר חותם על העם כולו, ובעיקר על אלה שהכירו את רינה ז"ל. חשוב לתת מקום לכאב, לעצב ולגעגוע, ולא להדחיק אותם, וכדאי להשקיע גם משאבים בפעילויות חיוביות וטובות כחלק מתהליך הזיכרון וההנצחה. יחד עם זאת, אפשר לזכור שמדובר ביוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, שרובנו יכולים לחיות בביטחון, ושאנחנו לא חייבים לפתח חרדה שיפגעו בנו. בע"ה נתפלל להמשך תקומת עם ישראל בארצו, ונלך "קוממיות" – בקומה זקופה וללא פחד.

בבניין ירושלים ננוחם,

שמואל