צומות החורבן כשיש לנו מדינה

בוא נעשה סדר בדברים. נלמד ביחד את הקטע הרלוונטי בגמרא:

משנה במסכת ר"ה דף י"ח ע"א

על ששה חודשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ר"ה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בהמ"ק קיים- יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.

פשוט וברור שהרישא במשנה מדברת על תקופה אחרי החורבן שהרי נאמר בסיפא "וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר".

שואלת שם הגמרא (י"ח ע"א וע"ב):

ליפקו נמי אתמוז וטבת? דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב (זכריה, ח)

"כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה- בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום.

כלומר, ואז ממילא ממה נפשך צריכים לצאת שלוחים על תמוז וטבת כי בכל מקרה צריך לציין ימים אלו או כצום או כימי שמחה?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב פפא הכי קאמר: בזמן שיש שלום- יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות- צום. אין גזרת המלכות ואין שלום- רצו מתענין רצו אין מתענין.

ולכן כשאנו במצב ביניים, כמו הזמן שעליו מדברת המשנה, שאין שלום מחד ואין גזירת המלכות מאידך- אין חובה מדברי נביאים לציין את היום כלל, ולכן שלוחין לא יוצאים עליו.

ממשיכה הגמרא:

אי הכי ט' באב נמי? אמר רב פפא- שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר בט' באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר.

ולכן תשעה באב כן מנוי במשנה מכיוון שהוא חובה מדברי נביאים גם במצב שאין שלום ואין גזירת המלכות, כמו במצב המדיני בזמן שלגביו דיברה המשנה, ואילו טבת ותמוז לא נמנו משום שבמצב ביניים זה הצום תלוי ברצון הקהל.

אם נסכם ישנם שלושה מצבים אפשריים:

יש שלום- כל הצומות הופכים לששון ושמחה.

יש גזירת מלכות על ישראל- חייבים מדברי נביאים לצום כל הצומות.

אין שלום ואין גזירת מלכות- ט"ב חייבים לצום. שאר הצומות רצו מתענים רצו אין מתענים.

כאן ראוי לציין שהראשונים (ביניהם הרמב"ן בספר "תורת האדם" והרב המגיד) כתבו שכלל ישראל כבר קיבלו עליהם כחובה להתענות כל הארבע תעניות גם במצבי הביניים שאין שלום ואין גזירת מלכות, ודבריהם הובאו בטור ובבית יוסף ונפסקו להלכה, וממילא ישנם כרגע רק שני מצבים אפשריים- אם "יש שלום" אז הצומות ששון ושמחה, אם "אין שלום" אף על פי שאין גזירת מלכות על ישראל- חייבים הבריאים להתענות בכל הצומות.

עכשיו נבוא לדון מה הגדר של "יש שלום" שהופך את הצומות לששון ושמחה. על המשפט "יש שלום" פירש רש"י: "שיש שלום - שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל". ומכאן יש שרצו לטעון שדעת רש"י שכשיש עצמאות מדינית לישראל, גם ללא מקדש, הרי שכל הצומות הופכים לששון ולשמחה.

אולם בהמשך הגמרא באותו עמוד ישנו דיון האם בטלה מגילת תענית ושם כתוב:

איתמר: רב ורבי חנינא אמרי- בטלה מגילת תענית. רבי יוחנן וריב"ל אמרי: לא בטלה מגילת תענית. רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית- הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום, והנך נמי כי הני. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי לא בטלה מגילת תענית- הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בהמ"ק אבל הנך כדקיימי קיימי.

ופירש על זה רש"י:

בטלה מגילת תענית - ימים טובים שקבעו חכמים ע"י נסים שאירעו בהם ואסרום בתענית ויש מהן אף בהספד וכתבום במגילה אחת "אלין יומיא דלא להתענאה בהו וכו " , עכשיו שחרב הבית בטלו ומותרין בהספד ובתענית:

אין שלום צום - ואע"ג דבזמן הבית קרינהו מועדים טובים:

והנך נמי - דמגילת תענית כי הני משוינן להו כי היכי דהני בטלי הני נמי בטלי:

דתלינהו בבנין - דע"י החורבן הוקבעו לצום ועל ידי הבנין הוקבעו ליום טוב שכשנבנה בית שני שלחו בני הגולה "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים" מיום החורבן כמו שנאמר שם (זכריה ז') שהשיבם הקב"ה "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה" וגו' ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים:

הדעה שבטלה מגילת תענית טוענת שכשם שהימים טובים שהיו בבית שני בימי הארבע תעניות שלנו, חזרו להיות מותרים בהספד ותענית (ואף חזרו להפוך לצומות חובה) אחרי החורבן, ככה גם הימים המוזכרים במגילת תענית שאסור להתענות בהם, כשחרב הבית יהיה מותר להתענות בהם. ומה כותב לנו רש"י לגבי הקריטריון שהפך את ארבע תעניות לימי חג בראשית ימי בית שני וביטל בהן את איסור ההספד בסוף ימי בית שני? חורבן הבית. לא איבוד העצמאות, אלא חרבן ובניין הבית הוא הקריטריון, כותב רש"י.

ובגמרא באותו עמוד בהמשך יש ניסיון להכריע מראייה אם בטלה מגילת תענית וככה כותבת הגמרא שם:

מותיב רב אחא בר הונא: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יו"ט ... הכא במאי עסקינן בזמן שבית המקדש קיים ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אמר רב לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו... ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם א"ר אשי גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא ודברי קבלה כדברי תורה דמו

לא נרחיב בפירוש כל הסוגיה הזו, מה שמענייננו זה ד"ה אחד שם ברש"י:

ותיפוק ליה כי - אי בית המקדש הוה קיים בלאו הכי הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקריא רחמנא מועדים טובים בזמן הבית:

אם כן מפורש הן בגמרא והן ברש"י בהרבה דיבורים מתחילים אחרים, שהקריטריון הקובע להפוך את הצומות לששון ולשמחה איננו "יד ישראל תקיפה" אלא "בניין הבית" בלבד. ולמעשה אי אפשר כלל לומר אפילו בדוחק שעצמאות מדינית היא הקריטריון, שהרי הצומות הפכו לימים טובים בזמן בניין בית שני- שכידוע היה בו (החל מהצהרת כורש ועד מרד החשמונאים ביוונים) רק בית המקדש בלי עצמאות מדינית!

אם כן איך נפרש את הרש"י ש"אין יד עכו"ם תקיפה על ישראל"? מסתמא, כדי שלא יסתור פסוקים בזכריה כאמור לעיל, ולא יסתור גמרא מפורשת ואף את דבריו שלו בדיבורים הבאים- חייבים לכאורה לפרש שכוונתו שפשיטא שכשיד ישראל תהיה תקיפה יבנו בית המקדש, ואם לא בנו זה סימן שיד ישראל לא תקיפה. אבל הקריטריון הקובע הוא אך ורק בניין בית המקדש.

נוסיף גם שהרמב"ן והרב המגיד וכן הטור והבית יוסף כתבו גם הם בפשיטות שהחובה לצום בכל הארבע תעניות היא "עד שייבנה המקדש" וכך פסקו כל הפוסקים וכך מנהג כל ישראל גם בימנו כדבריהם.

נתפלל לקב"ה שיבנה לנו בית המקדש במהרה בימנו, וישובו הצומות ויהפכו לימי ששון ושמחה והודיה על גאולתנו ועל פדות נפשנו.