לספר לאחרים על מצוות

שבוע טוב ומבורך,

ראוי להעתיק מה שכתב ה"אורחות צדיקים" בשער הגאווה, העונה לשאלתך:

תחילת תחבולותיו של היצר הוא מקשה לבו ומגביהו וממתיק לו הגאווה ושאר מידות רעות; ואף כי יודע האדם בודאי שיש פשע ועוון בגאוותו, אפילו הכי עובד במזיד ומתגאה, כי היצר מבעיר את לבו אחר הכבוד, עד שלא יחוש על העבירה. אבל האדם שהוא זך במעשיו, ולא יתגאה ולא יהלל עצמו כשיודע שיש עבירה בדבר, אז יבוא היצר הרע ויערך עוד מלחמה להפילו ללכדו ברשתו, ויורה היתר ומסביר לו סברות שיש לו מצווה ושכר על מה שמתהלל ומתפאר.

וכך יאמר לו היצר: כבר הגעת למעלת חוכמה וחסידות, וראוי לך להתרצות ולהשתדל למצוא חן בעיני העולם, ולהחניף להם לגלות להם חכמתך וצדקתך כדי שיאהבוך, ויביא לך ראיה מדברי רבותינו: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו (אבות פ"ג מ"י).

וכל זה ראיות שקר, כי אותה הסברא היא ענף מן הגאווה. אבל העניין הזה הוא כמו שאמר הכתוב: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז). וכך פרוש העניין: אם האדם לא יתהלל לפני בני-אדם ולא ישתדל למצוא חן בעיניהם בעשותו מעשיו הטובים, ואף-על-פי-כן אוהבים אותו, זהו ראיה גדולה שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותו, וזרה לו אהבה בלבות בני-אדם, ושם לו שם טוב על לשונם. ואמת הוא שונאם כשאינם מקיימים את המצוות, כי אין הקדוש-ברוך-הוא אוהב אלא לומדי תורה ומקיימים אותה.

אחר-כך יסיתך היצר לגלות חסידותך ומעשיך הטובים לפני העם, ומביא ראיה: אולי יעשו גם הם כמוך? וגם זה נמשך מן הגבהות. אף-על-פי שמצינו כמה גדולים שנשתבחו (סוכה כח, א) -לא עשו אלא לפני תלמידיהם וחבריהם כדי שימשכו אחריהם ויחזיקו במעשיהם, ודאי זה מצווה כדי לחבב להם מעשים טובים, ואפילו בפני אלו לא יתגאה בלבו באמרו "זה אני יודע" או "זה אני עושה", אבל לפני העולם באמת אסור לגלות להם.

גם אם תלך בענווה ותעמוד להתפלל באריכות ותלמד בקביעות, יפתך היצר להתגאות ויאמר לך: עתה הרואים אותך בני-אדם יחשבוך ויכבדוך בעבור דרכיך הטובים, ויש רווח גדול בזה, מתוך שאתה חשוב בעיניהם יקבלו מוסרך ותוכחתך.

כל זה הבל, כי בעשותך מעשה הטוב לשם הבורא ברוך הוא לבד, דברי תוכחתך יתקבלו בפני העולם גם אם לא תחשב כך, כי אין קבלת התוכחה תלויה במחשבותיך.

ואחרי שתסתלק מכל זה, יסיתך היצר ויאמר לך: לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתתרחק מהן לגמרי, כגון שתכסה מעשיך הטובים ולהורות הפוך ממה שהיה כבר בלבך. תתפלל קצר, וכשתרצה ללמד שום חוכמה - תתייחד, ולא ידע שום אדם זולת הבורא ברוך הוא, ולא תראה שום מידה טובה, אך להראות העצלות במעשה העבודה, כדי שלא יצא לך שם ותפסיד שכרך, ולא תצווה על הטוב ולא תזהיר מן הרע, ולא תודיע חכמתך לאיש זולתך, ולא תראה סימן ירא-שמים ולא אות, כגון תפילין ומזוזה וציצית, אלא תתנהג במנהגם ותלך בדרכיהם, ותהיה מערב עימהם במאכל במשתה ובחדווה וברוב השחוק.

כל זה מענייני היצר ללכוד בני-אדם ברשתו, והעושה עניין זה לשם מצווה, מפסיד אלף אלפים יותר משכרו, ודומה לבורח מאש קטנה לאש גדולה.

אך הישר הוא: להתפלל בכוונה באריכות, ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע, ויעשה כל הטובות בגלוי ובסתר, ואם יכבדוהו על זה וישבחוהו - אין מזיק לו בשבח, אחרי שלא כוון לזה בשעת המעשה. לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב, תבחין בעצמך ממי אתה מקווה הגמול, אשר מהאל - הוא שלם, אבל אם מאחרים - אינו שלם. וגם תבחין אם זה המעשה אשר תעשה לפני העולם, אם היית עושה בייחוד בחדרי חדרים בזה העניין אשר אתה עושה ברבים, ואם יתברר לך זה, אז מעשך שלם.