שאלה
שלום. אני נשואה שנים רבות עם ילדים. לי ובעלי קשיים בתקשורת לאורך שנים רבות, כולל תקופות של שבועות וחודשים של חרם. אני שומרת טהרת המשפחה והוא לא מכבד זאת ונוגע בי גם כשאסור( אם אינו ברוגז איתי)
מלבד זאת אני סובלת מיחס מאוד מזלזל וחוסר הערכה, התנהגות נקמנית, ובזמן יחסי אישות חוסר התחשבות בבקשותי וצרכי. ניסינו טיפול זוגי שלא הועיל בלשון המעטה, אני הולכת לטיפול אישי והוא מתנגד לכך בחריפות ומרבה ללעוג לי על כך וגם להתנקם על שאיני מפסיקה אותו.
נוצר מצב שאני ממש מצטערת על ההליכה למקווה, מנסה לדחות ולהשתמט מזה כי אני ממש סובלת מהיחסים מכל הבחינות. האם זה מותר מבחינה הלכתית? מי בעצם נושא פה בעבירה? אני יודעת שגם הריחוק שלי פוגע בו אבל אני ממש לא מסוגלת להיות באינטימיות איתו על רקע כל הפגיעות הנ"ל, שמניסיון חוזרות שוב, ושוב. אשמח לעצה.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
יחסים בין בני זוג הם מקום עדין מאוד ורגיש מאוד, ומחייב זהירות מרובה גם מצד בני הזוג עצמם, ועל אחת כמה וכמה על ידי מי שמתבקש להתבונן עליהם מבחוץ.
אכתוב אפוא רק ברמה העקרונית, ואת בחוכמתך ובהבנתך הפנימית תיישמי את מה שמתאים בחיים שלכם:
אישה אינה חייב לקיים יחסי אישות נגד רצונה. כשהיא סובלת, כשהיא מנוצלת, כשהיא לא מכובדת, כשהיא ננקמת וכדו' - אין דבר האונס אותה לעשות זאת, והעבירה על קיום יחסים במצב כזה היא עליו. קיום יחסי אישות אינו פעולה טכנית בלבד - זו אמנם פעולה גופנית, אולם היא סיומה של פירמידה נפשית ורגשית שלמה, ולא ניתן לכפות על כך. למעלה מכך, את לא חייבת לסבול התנהגות לא ראויה של בעל כלפי אשתו. הוא לא האדון שלך. הוא אמור להיות השותף, בן הברית.
נקודת המוצא של מצב משברי בין בני זוג היא ששניהם עושים מאמץ כדי להצמיח מתוך המשבר משהו חדש ביניהם. זה יכול להיות כאשר אחד מבני הזוג עושה את הצעד הראשון, והשני מגיב, ולאחר מכן ביחד; זה יכול להיות כאשר שניהם הגיעו למצב בו באו מים עד נפש; ובדרכים שונות.
מתוך החרות שלך לא לקיים יחסי אישות במצב הזה - טוב יהיה אם תנסו ביחד להוביל אתכם לחידוש הברית ביניכם אפשר שדווקא ההכרה החד משמעית שאין את חייבת לעשות נגד רצונך - תשחרר אותך לחשוב על דרכים לחידוש הברית הזו, לטובת שניכם. וכךף המצב הזמני של אי-קיום יחסי אישות יפנה את מקומו לחיזור מחודש ביניכם.
האם את יכולה ללכת בדרך זו ?
כל טוב