שאלה
שלום!
הייתי בקשר עם בחור שהייתי בטוחה כמעט ב100 אחוז שזה יצליח התפללתי ככ שהוא יהיה בעלי לקחתי על עצמי עוד תפילה בנוסף הוספתי צדקה ואין הייתי בטוחה ב100 אחוז שזה יקרה.. וזה לא קרה.. מאז ישלי קושי באמונה, אני מרגישה שעד עכשיו חייתי באופוריה ורק עכשיו התעוררתי למציאות ושקיום מצוות לא עוזר לדברים להתגשם , אני מרגישה שאמונה זה שיקרי למה שאאמין שיהיה טוב אם זה התנפץ לי בפרצוף אחרי שהשתדלתי ככ , הרי בסוף לא משנה מה אעשה מה שהקבה יחליט זה מה שיקרה אז למה שאתאמץ ככ להאמין , מצד שני אני יודעת שהקב'ה הוא לא כספומט ואני לא מקיימת מצוות בשביל שיתגשמו משאלות ליבי, אבל אני מרגישה שלהאמין זה קצת מנותק מהמציאות כי בסוף החיים קורים והם לא בשליטתנו ויש רע שהוא גם לא בשליטתנו אז מזה יעזור אם אני יאמין או אתפלל.. ?
תודה רבה!
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום יקרה,
אני קוראת את המילים שלך ומרגישה את הלב שלך.. נכנסת לליבי, ממש. רוצה להגיד לך שאני איתך. כמה זה קשה מבפנים ומייגע שאתה בטוח שהגעת ליעד, שהנה זה הוא, שכמה היה שווה לחכות לו ומסתבר שזה עוד לא הסוף, שאנחנו לא יודעים מתי היא תיגמר ועם מי.. ובכלל, למה שאחריו יהיה עוד מישהו שככה ארצה ויהיה לי איתו טוב..
כמה זה מערער מבפנים את היסודות שלנו מול עצמנו, את היסודות שלנו מול הקב"ה. פתאום הקרקע רועדת ואתה מרגיש שנפער בור שחור למטה.. ועכשיו מה? לאן? הכעס על ה' צף, וחוסר אמון בעצמי ובו... נשמה טובה, ואו כל כך איתך. כל כך מעריכה אותך שאת בדרך הזאת, שאת לא מוותרת עליה ואת באה ושואלת. שבאמת מבפנים אכפת לך ואת רוצה אמון ואמונה.
רוצה להגיד לך שזה לגיטימי. זה לגיטימי להרגיש כל תחושה שצפה. למה? כי כן, הדרך הזאת קשה ומייגעת לפעמים ומביאה לפינות בנפש שלא חשבנו שנגיע אליהם ולקצוות שלא ידענו שקיימים בנו. מותר לנו לכעוס, מותר לבכות, מותר להרגיש את כל הכאב הפנימי הזה שמהדהד לפעמים בכל חדרי הלב. מותר.
נכון. אנחנו לא רוצים רק להישאר שם, בכאב. אנחנו רוצים הלאה. החיים גדולים לנו על הייאוש. הרצון הפנימי גדול מהכל. אבל, כדי שנוכל להיות עם מבט קדימה לטוב החיים, עם תנועה ויכולת להמשיך בדרך, לצמוח מהדברים ולגדול- דבר ראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. אני צריכה לכבד אותי כמו שאני, עם כל מה שצף בי. זה לא מוריד מכל הטוב שיש בי.
כשאני אסכים לעצמי לקבל את עצמי כמו שאני, עם כל מה שצף בי, תהליך הריפוי יתחיל. הנפש תוכל להתחיל לנוע. למה? כי הנפש מדברת לא סתם, כואבת לא סתם, היא חווה ועוברת דברים שצריכים ריפוי. צריך לכבד אותה מאד. אותנו.
לשאלתך, למה שאני ימשיך להאמין, להתפלל, לקיים מצוות אם גם ככה זה לא מחובר למה שקורה לי במציאות. בסוף הקב"ה יעשה 'כטוב בעיניו' אז בשביל מה כל המאמץ שלי, כל הבחירות שלי, כל הרצונות שלי...?
יש כמה מבטים שחושבת שנכון לחדד ולחזק לנו אותם.
באותה מידה שהקב"ה הוא מלך, ככה הוא גם אבא.
מלך 'רואה' את התמונה הרחבה, הוא רואה את כל חלקי הפאזל לאורכם ולרוחבם. עד איפה אנחנו רואים? אנחנו רואים רק עד הקיר, רק מה שנוכח לעיניים שלנו. תנסי להיזכר, במשהו מסוים שרצית והיית בטוחה שהוא טוב לך ולא קיבלת.. אחרי כמה זמן הבנת בדיוק למה טוב שלא קיבלת, למה טוב שקרה אחרת משחשבת.
אבא ואמא שלנו, מה הם רוצים בשבילנו? את ההכי טוב. הם רוצים שיהיו לנו את החיים הכי יפים. חיים של מרחבים, של שמחה ולב פתוח ואוהב.
האם הם פעם אמרו לנו לא על משהו מסוים? כן. האם זה סותר את האהבה שלהם אלינו? לא.
וזה בדיוק אותה נקודה.
אנחנו חיים בעולם הזה, עולם מורכב, עולם שטוב ורע נמצאים בו. וכדי להגיע לטוב ולשלם צריך לעבור דרך. דרך של עליות וירידות, של חושך ואור, של מבוכים, של גילוי והסתר. כל דרך מביאה אותנו למפגש עמוק יותר, מבורר יותר ופנימי יותר עם עצמנו ועם הקב"ה. עם המפגש שלי מולי עצמי ושלי מול ה'. כל החיים אנחנו נמצאים בדרך אל- בלימודים, בבניית האישיות, בחתונה, בילדים, בגידול שלהם ועוד...כל דרך מביאה אותנו לחלון חדש, להצצה לגילוי חדש ופנימי עלי, על המציאות, על ה'.
כספומט?
חשוב שנשאל את עצמנו כמה שאלות,
למה אני שומרת תורה ומצוות? כי אני רוצה שיהיה לי טוב? האם זה משוואה? ובנוסף, את מי אנחנו שמים במרכז הזמן שאנחנו עובדים את ה', אותנו או את ה'?
אנחנו חיים בזמן שהכל כל כך נגיש וקל להשגה. יש בגדים בשפע, אוכל בשפע, אינספור דברים באינטרנט שנותנים לנו מענה ברגע- חדשות, מערכי פעולות, שיעורים ועוד ועוד... התרגלנו לחשוב שמה שאנחנו רוצים יבוא. אבל יש דברים שצריך לעבור דרך של עמל ותהליך פנימי כדי לקבל אותם. ולא כי מגיע לנו עונש, ולא כי לא קיימנו את המצוות מספיק. בכלל לא!
אז למה זה ככה? לפעמים כי אנחנו צריכים לעבור דרך של התבשלות עם עצמנו, דרך של בירור פנימי ומפגש פנימי עם עצמי. ולפעמים, אנחנו לא מבינים..
יש משפט של ר' נחמן שהולך איתי, "בִּרְאוּתְךָ שִׁנּוּי מַעֲשֶׂה אַל תֹּאמַר מִקְרֶה הוּא אֶלָּא תַּאֲמִין כִּי זֶה הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ".
אם אנחנו שמים את הקב"ה במרכז אז אנחנו מבינים שגם כשאנחנו לא מבינים, אנחנו מורידים את הראש, בענווה. באמונה שהקב"ה מוביל אותנו אל הטוב ביותר. בעיניים שלי האיש הזה היה נראה לי 'בול מה שאני צריכה' אבל כנראה שלא.. כנראה שיגיע אחד שיהיה לך הרבה יותר מדויק וטוב. כל דבר שמתרחש איתי, הוא מושגח ומדויק, ובא מתוך אבא שכולו אהבה אלי.
ועוד נקודה קריטית ומרגיעה שצריך לשנן אותה כל הזמן.
יש לנו כל מיני כאלו קולות שיושבים לנו כל הזמן בפנים ולא מפסיקים להחליש. הם אומרים לנו 'החתן שלך לא מגיע בגלל ש'את לא עושה את המצווה הזאת מספיק', 'את לא טובה מספיק', 'לא התפללת מספיק' ועוד כל מיני כאלו.. הקולות האלה הם מחלישים, יוצרים אצלנו כל הזמן אשמה עצמית ודרישה מעצמנו להיות 100%.
אני רוצה להדגיש כאן נקודה חשובה, החתן שלך עוד לא הגיע כי ככה ה' רצה, ושיגיע הזמן המדויק, בזמן שהקב"ה ירצה- הוא יבוא!! הוא פשוט יבוא.
אפשר להוסיף מעשים טובים, להתפלל יותר ולקבל על עצמנו דברים אבל לא לתלות אותם בחתונה שלי. אם אני עושה ככה= אני מתחתנת. אם אני לא= אני לא מתחתנת.
מבט קדימה לטוב החיים
אמונה זה שריר שצריך כל הזמן חיזוק ולימוד. האמונה היא מה שמחזיק את עם ישראל במשך הדורות והיא זאת שנותנת לנו תקווה וכח להמשיך ולחיות את החיים במילואם, במבט הנכון והבריא. היא זאת שנותנת לנו לשים כל דבר במקום הנכון לו.
ממליצה לך בחום, לעשות דברים שמחזקים אותך ואת האמונה.
לכתוב לך משפטים שיש בהם כוחות ויכולות טובים שבך.. לשנן אותם לעצמך.
לדבר עם הקב"ה 5 דק' ביום, לשתף בכאב, בתחושות, ברצונות. להודות על דברים ולבקש.. הקב"ה מחכה שנפתח לו פתח,
לעשות דברים שאת אוהבת, שישמחו אותך- התנדבות טובה, חוג טוב, ללמוד משהו מחזק עם חברה או לבד כמה דק' בשבוע..
אחות,
לוואי שתהיי בדרך ובתהליך, שתתני לו מקום בתוכך ותראי את הטוב והפירות שהוא מביא איתו.
בטוחה שהטוב יגיע, מתפללת שבפשטות.
איתך,
יהודית