איך להתייחס לרוע בעולם?

הדס היקרה.

איזה כיף שכתבת לנו.

השאלות שלך נוגעות לשאלת הרוע בעולם, והן שאלות טובות מאוד. באמת קשה ולא מובן למה אלו החיים שלנו, למה אלו הניסיונות שהדור שלנו עובר, למה אלוקים לא תכנן את הדברים אחרת, ולמה הוא לא מתערב במצב הנוכחי כדי שיהיה טוב יותר. בנוסף לשאלות הללו, מתווספות גם השאלות האישיות - איפה אנחנו בסיפור? האם מצופה מאיתנו לתקן את כל העולם? למה נדמה שלעיתים אנחנו בודדים במערכה? ועוד ועוד..

רבנים גדולים וחשובים דנו בשאלה כואבת זו. מכיוון שכך, תוכלי למצוא הרבה תשובות בנושא. למשל - הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק יב, הרב אבינר יוצר אור א', הרב דסלר חלק א' עמ' 19, הרב דסלר חלק ג' עמ' 148, ר' יוסף אלבו בספר העיקרים מאמר ב, ומקורות אינטרנטיים נוספים -

http://daat.ac.il/daat//mahshevt/haguto/10a-2.htm, https://www.etzion.org.il/he/.

מעצם העובדה שבני אדם שונים זה מזה, לכל אחד יש תשובות אחרות שמתיישבות על ליבו. זה לא הופך את התשובות האחרות לנכונות יותר או פחות, אלא נכונות לאותו אדם. אז את מוזמנת לעיין במקורות שכתבתי כדי לחפש את התשובה שמספקת אותך, וברשותך, אני אכתוב כאן את התשובה שמתיישבת על ליבי. מקווה שגם לך היא תהיה לעזר.

שאלה מול זעקה

הרב יונתן זקס בספרו "השותפות הגדולה", כותב על כך שהתנ"ך מלא בזעקות על הרוע והקושי שקיימים בעולם. אברהם זועק על כך, ירמיהו זועק על כך, משה זועק על כך, ובטח שגם איוב. ואלו הן רק מקצת הדוגמאות. אם גדולי עולם כמו אברהם ומשה זעקו אל ה' על הקושי הלא מובן שהם פוגשים במציאות, אז כנראה שהשאלה הזו מאוד מוצדקת. כנראה שלא משנה כמה גדולים וצדיקים נהיה, לעולם לא נוכל להתכחש ולברוח מהקשיים והכאב שיש בעולם, ולעולם לא נבין עד הסוף מהי התכלית השלימה של הרוע וחוסר הצדק שאנו רואים במציאות.

אבל איזו תשובה ה' ענה להם, שהשאירה אותם כאלו צדיקים וקרובים לה'? ומה הם עשו כדי לפתור את הקושי שבמפגש עם הרוע?

ובכן, למען האמת התשובה היא שה' לא נתן להם תשובה ברורה. ה' עונה להם בכתבי חידות שעליהם יש המון פרשנויות ומדרשים נוספים, אך בסופו של דבר – התשובה היא כללית, ולא משפט מחץ שפותר להם את כל השאלות.

אבל, מה שהם כן נשארים איתו, וזה העיקר – זה הכוח לתקן. הנקודה היא, ששאלותיהם כלפי ה' לא נובעות ממקום לוגי בו הם מצפים לתשובה ארוכה ומנומקת שה' יסביר להם. אלא הן נובעות מעומק הלב. הם זועקים לה', לא שואלים.

מה ההבדל בין זעקה לשאלה?

אנסה להסביר זאת בעזרת משל:

דינה מספרת לכיתה משהו שקרי ופוגע על חברתה שרה. כששרה שומעת על כך, היא מגיעה לדינה, בדמעות וכאב, ושואלת אותה למה היא עשתה זאת. זה נכון ששרה שואלת וגם מצפה לתשובה כדי להבין את ההיגיון מאחורי המעשה של דינה. אבל אם דינה תיתן לשרה תשובה ארוכה ומנומקת, בלי שום רגש – זה לא יספק את שרה. כי שרה לא רק שואלת, אלא היא גם זועקת. היא שואלת מעומק הלב, מתוך הסתכלות וחוויה של המציאות. לא מתוך מחשבות תיאורטיות שנשארות אצלה בראש ולא מערבות את הלב שלה. ולכן, היא גם מצפה מדינה לתשובה מעומק הלב, וזו התשובה שתעזור לשרה להתמודד עם הכאב שהיא חשה.

הצדיקים שהזכרנו מהתנ"ך, לא שואלים את ה' על הרוע בעולם, ממקום נוח בבית המדרש אחרי הפסקת צהריים בה הם נחו. אלא הם זועקים לה', מעומק הלב, מתוך מפגש עם המציאות והרוע הקיים בה. ולכן, לא הטרידה אותם העובדה שה' לא ענה להם במפורש. כי לא תשובה כזו הם חיפשו.

אחרי שהם זועקים, אחרי שהם פורקים את כל הכאב והקושי שהם חווים, הם עושים את מירב המאמצים שהם יכולים, כדי שהמציאות תהיה אחרת. התשובה שלהם היא למחות ולפעול, כדי לקרב את המציאות הלא אידיאלית שבה הם חיים – אל זו האידיאלית לפי רצון ה'.

למשל - אברהם אבינו. לאחר שאברהם שומע על כוונותיו של ה' להחריב את סדום, הוא זועק לו – "האף תספה צדיק עם רשע?!" (בראשית יח כג). לאחר זעקתו על עונש ה' לאנשי סדום, אברהם מתחיל לפעול. הוא משתדל כמיטב יכולתו לצמצם את הרוע שהוא מרגיש במציאות. הוא לא מוותר מהר, אלא ממשיך במשא ומתן עם ה', עד שלבסוף הוא מבין שאין ברירה: אם אנשי סדום לא מסוגלים להכיל ריכוז מספיק גדול של טוב בתוכם, כנראה שאין מספיק טוב שנשאר להציל. ולכן – "ואברהם שב למקומו" (שם, לג). אברהם לבסוף מקבל את גזר ה' כפי שהוא. אבל זה קורה רק אחרי שהוא זועק, ואחרי שהוא משתדל לפעול כמיטב יכולתו.

אז מה אנחנו יכולים לעשות?

דמויות התנ"ך הינן עצומות בגודלן וצדקותן, אבל בכל זאת, אנו יכולים לנסות ללמוד מהם ולהידבק בדרכם.

כשאנחנו נפגשים עם הכאב והקושי שבמציאות, רצוי ובריא שנזעק עליו. שלא נסכים עם זה שיש כאב כזה, חוסר צדק שכזה. שלא נחיה עם זה בשלום. זה הרי מה שה' רוצה מאיתנו! שנתקן את העולם! איך נתקן אם לא ניפגש עם מה ששבור, ונודה שהוא כזה?

אז מעצם זה שה' ברא את העולם ככה – אנו מבינים שתמיד יהיה כאב שניפגש איתו, ושנצטרך לפתור אותו. בפגישתנו עם הכאב מותר ורצוי שנתחיל לזעוק. לא להסכים בכזו קלות לחיות עם הכאב הזה. מותר לך לזעוק על מה שכואב וקשה לך. זה טוב, זה בריא, וזה השלב הראשון להיות בו.

אבל, משלב הזעקה, יש 3 אפשרויות מה ניתן לעשות:

1) להישאר בזעקה ולא לזוז ממנה. האנשים שנשארים בשלב הזה, אלו הם אותם אנשים שיכולים לזעוק ולהתלונן במשך זמן רב, אך לא לנקוף אצבע כדי לשנות ולשפר את המצב. לא מהאנשים האלה כדאי להיות..

2) להתמלא בייאוש, ומשם לאדישות. בגלל הקושי לשאת את הכאב, אנשים יכולים להחליט בצורה מודעת או לא מודעת - פשוט להתרחק מהכאב וממה שהוא גורם להם, ולהתכחש אליו. לפי האפשרות הזו, אנשים ממשיכים לחיות עם סבל, אך בוחרים להיות עיוורים אליו ולא להתייחס לקיומו. במצב כזה, הרוע נשאר כפי שהוא ואף מתגבר, והאדם למראית עין יכול להיראות בסדר. אך למעשה – הנפש שלו נפגעת מההתעלמות הזו ומההשפעות המתמשכות של הכאב, ובנוסף – האדם עלול להרחיב את מעגל ההתעלמות שלו גם אל הטוב שבמציאות.

3) להתמלא בכוחות כדי למחות על הרוע, ולשנות את המצב. וזה המקום בו כדאי להיות. לקחת את הכאב, ולנתב אותו למקום חיובי ופורה, שיוצר ובונה דברים. ב"ה, יש הרבה דוגמאות על אנשים כאלו שבוחרים לקחת את הכאב שלהם, ולהפיק ממנו טוב. למשל, יש משפחה בשם זוננפלד, עם בת מקסימה בשם דניאלי. דניאלי הזו הייתה אור גדול לעולם, שעשתה טוב איפה שיכלה. בשנת תשע"ה, 2015, דניאלי נהרגה בתאונת דרכים. הוריה ומשפחתה של דניאלי ללא ספק זעקו על כך. זעקו על כך שבחורה כזו נהדרת נלקחה מהעולם טרם זמנה, בעוד שהתחושה היא שדניאלי יכלה להמשיך להפיץ טוב ואור עוד שנים רבות ולהרבה אנשים. אבל אחרי הזעקה הזו, אביה של דניאלי הקים קרן בשם "קרן דניאלי". הקרן הזו משקיעה מאמצים רבים (ומצליחה בכך) כדי להמשיך להפיץ טוב באופנים שונים, לזכרה של דניאלי. לא זה המקום להמשיך להרחיב על דניאלי ועל הקרן שקמה לזכרה, אך זוהי דוגמא לכך שאנשים גדולים בוחרים לא להישאר בזעקה, אלא מתקדמים משם לעשייה.

לפעול מטוב לטוב

אז כפי שכבר הובן, האפשרות המועדפת ביותר היא כמובן האפשרות השלישית.

זה טוב להתחיל בזעקה ובכאב, בחוסר מוכנות לקבל פשוט את העוולות במציאות. זה טוב למחות על הרוע. אבל אחרי ששוהים בזעקה הזו זמן מה, צריך להתקדם לשלב הבא, לשלב בו מנסים לשפר את המציאות במה שאפשר.

ואני מדגישה – לשפר במה שאפשר. יש דברים שלא נתונים לשליטתנו. אנחנו לא יכולים לשנות את האנשים סביבנו. אנחנו לא יכולים לשנות את חוקי הטבע. אנחנו לא יכולים לשנות את הטבע הבסיסי שלנו אלא בעיקר את דרכי הביטוי שלו החוצה, וכן הלאה. עם מה שאנחנו לא יכולים לשנות – עלינו להשלים. לא מתוך מחשבה שזה הדבר הטוב ביותר עלי אדמות, אלא מתוך הבנה שאין מה להילחם בקירות. הקירות יישארו שם, ויותר יעיל להשקיע את הכוחות בדברים האחרים שנמצאים בחדר, שלא עמידים אלינו כמו קיר.

אחרי שאנחנו מתמלאים בכוחות לשנות דברים, ואחרי שאנו מבינים איזה מהדברים אפשרי לשינוי – עלינו לבחור מה לשנות. עלינו לבחור לפעול במקומות המתאימים לנו, להלכי נפשנו וכוחותינו. מתוך היכרות עם עצמנו ועם הדברים בהם אנו טובים, ומתוך מודעות לכוחות שלנו, עלינו לבחור את ההתמודדות הנכונה לנו. זה המקום להוסיף, שכדאי לך להיעזר באנשים מסביב. גם כדי לבחור נכון את ההתמודדות, וגם כדי להיעזר בהם במהלך ההתמודדות עצמה. האנשים מסביב יכולים להיות ההורים, מחנכת, מדריכה בסניף, חברות טובות, וכן הלאה..

3 נקודות שחשוב לזכור למען הסר אשמה

נקודה ראשונה:

יש המון דברים שזקוקים לשיפור בעולם. אנחנו לא מסוגלים לעשות הכל לבד, ולפתור את כל בעיות העולם. אבל ב"ה, אנחנו גם לא לבד במציאות. יש עוד אנשים בעולם, ועל כל אחד לפעול לטוב – לפי כוחותיו ותכונותיו המיוחדות. לכן, את לא צריכה, ואף אחד לא צריך - להרגיש מצפון ורגשות אשמה על זה שאנחנו לא סופר-מנים שעושים הכל בו-זמנית, ומתקנים את כל העולם. אין לנו יכולת כזו. עלינו להמשיך לכאוב על העוולה, אך להתפלל שהאנשים הנכונים יפעלו לתיקונה, ואנו נסייע להם במידת האפשר. כמו שאמרו חז"ל – "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה" (אבות, ב טז).

נקודה שנייה:

הדרך לשינוי, הדרך לצמצום בין הרצוי למצוי – כוללת בתוכה מנוחה, ודאגה לעצמנו. מכונית לא יכולה לנסוע לנצח, בלי להתמלא בדלק. השבת היא חלק בלתי נפרד מהשבוע. המנוחה היא חלק בלתי נפרד מהדרך. אנחנו חייבים לנוח, ואנחנו חייבים לדאוג גם לעצמנו. איך קיצורי דרך.

אז חשוב שתנוחי, שתיקחי זמן לעצמך, ולא רק להימצא בעשייה ובעבודה תמידית. פשוט צריך לשים לב שהמנוחה לא הופכת להיות מרכז החיים, אלא שהיא עוד שלב בדרך. אבל ברגע שמבינים שאנחנו בשלב שזקוק למנוחה ואגירת כוחות – אז לאפשר את זה לעצמנו! ולא לכעוס על עצמנו או להרגיש אשמה, על עצם זה שאנחנו אנושיים וזקוקים למנוחה.

נקודה שלישית:

כפי שכבר אמרנו - אנחנו לא מסוגלים לעשות המון דברים במקביל. יש לנו משאבים מוגבלים של אנרגיות וכוחות. אנחנו לא יכולים לעבוד על כל המידות, כל הזמן, ולהוציא את ה100%. חייב להיות סדר עדיפויות, חייבת להיות קדימות לדברים אחרים, ובהכרח זה אומר שיש דברים נוספים שאולי קצת 'נזנחים' בדרך. אז זה בסדר. וטוב לתת לזה את הזמן להיות ככה. אנחנו לא יכולים להחזיק את כל הכדורים בבת אחת. ההצלחה בעבודה על מידה מסוימת בתוכנו, תגיע מתוך התמקדות בעבודה על אותה מידה, ולא על פזילה לכל הכיוונים ועבודה במקביל. "תפסת מרובה לא תפסת" (בבלי סוכה ה, א). לכן, אל לך להרגיש רע עם זה שבאופן טבעי יש דברים שקצת נזנחים בצד, ברגע שאת עובדת על משהו. זה טבעי, וזה חלק מהתהליך. ובעז"ה, כשתסיימי תהליך אחד – תוכלי לעבור לתהליך הבא, כשאת כבר עם ניסיון בתהליכים מוצלחים.

סיכום

הסברנו כי אכן קיים רוע בעולם, ושיש תשובות שונות לתכליתו ותפקידנו ביחס אליו. התמקדנו כאן בהסברו של הרב זקס, שהדרך להסתכלות על הרוע היא כמו זו שלומדים מצדיקים בתנ"ך – הזעקה. עלינו לזעוק על העוולה במציאות, אך מהזעקה – עלינו להתקדם לשלב הבריא והנכון, שהוא המקום של פעולה ושינוי. את הדרך לשינוי עלינו לבחור מתוך מודעות לעצמנו ולכוחותינו, ורצוי להיעזר באנשים נוספים בדרך. לאחר מכן, הבהרנו שלוש נקודות חשובות שיש לזכור, גם כי הן חשובות כשלעצמן, וגם כדי להסיר רגשות אשמה מיותרים: אנחנו לא אמורים לפתור את בעיות כל העולם, אנחנו זקוקים למנוחה, ואנחנו זקוקים להתמקדות בתהליך אחד ולא בהרבה תהליכים במקביל.

בעז"ה, ובעזרת השתדלות נכונה מצידך וזכירת העקרונות הללו, אני מאחלת לך הרבה הצלחה בדרכך למען הטוב במציאות, ושתעשי זאת ממקום בריא ושליו, עם הרבה אהבה והקשבה עצמית.

אנחנו כאן, חברים מקשיבים, לכל צורך נוסף.

ריבי