איך יש בחירה חופשית והשם קבע הכל? תשובה חדשה סוף סוף

שלום רב, שמחתי לקרוא את שאלתך. פעמים רבות, החיזוק הכי גדול ללימוד תורה ואמונה בא דווקא מהילדים שלנו. נוער מלשון לנער, תפקיד הנוער לנער אותנו המבוגרים ולבנות אמונה יציבה ואיתנה

השאלה שנשאלה היא: כיצד ייתכן שיש לנו יכולת ואפשרות לבחור באופן חופשי כשהמציאות נכתבה מראש על ידי בורא עולם? במילים אחרות זו שאלת הידיעה והבחירה.

לבקשתכם, אפנה אתכם למקורות אחדים, שונים אחד מן השני בגישתם. אם יש צורך בבירור נוסף, אשמח להעשיר במקורות נוספים.

מקורות

רמב"ם הלכות תשובה פרק חמישי

א רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (בראשית ג-כב) 'הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע'. כְּלוֹמַר הֵן מִין זֶה שֶׁל אָדָם הָיָה יָחִיד בָּעוֹלָם וְאֵין מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרַע וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאֵין מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ:

ב אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ א סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג-לח) 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב'. כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד אֶת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל חֲטָאָיו וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג-לט) 'מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי' וְגוֹ'. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג-מ) 'נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה' וְגוֹ':

ג וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל הוּא וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל-טו) 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים'. וּכְתִיב (דברים יא-כו) 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם'. כְּלוֹמַר שֶׁהָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם. וְכָל שֶׁיַּחְפֹּץ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם עוֹשֶׂה בֵּין טוֹבִים בֵּין רָעִים. וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן נֶאֱמַר (דברים ה-כו) 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם'. כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא כּוֹפֶה בְּנֵי הָאָדָם וְלֹא גּוֹזֵר עֲלֵיהֶן לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה אֶלָּא הַכּל מָסוּר לָהֶם:

ד אִלּוּ הָאֵל הָיָה גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע אוֹ אִלּוּ הָיָה שָׁם דָּבָר שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָאָדָם בְּעִקַּר תּוֹלַדְתּוֹ לְדֶרֶךְ מִן הַדְּרָכִים אוֹ לְמַדָּע מִן הַמַּדָּעוֹת אוֹ לְדֵעָה מִן הַדֵּעוֹת אוֹ לְמַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים כְּמוֹ שֶׁבּוֹדִים מִלִּבָּם הַטִּפְּשִׁים הֹבְרֵי שָׁמַיִם הֵיאַךְ הָיָה מְצַוֶּה לָנוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים עֲשֵׂה כָּךְ וְאַל תַּעֲשֶׂה כָּךְ הֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי רִשְׁעֲכֶם וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּרִיתוֹ כְּבָר נִגְזַר עָלָיו אוֹ תּוֹלַדְתּוֹ תִּמְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָזוּז מִמֶּנּוּ. וּמַה מָּקוֹם הָיָה לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְאֵי זֶה דִּין וְאֵיזֶה מִשְׁפָּט נִפְרָע מִן הָרָשָׁע אוֹ מְשַׁלֵּם שָׂכָר לַצַּדִּיק. הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר הֵיאַךְ יִהְיֶה הָאָדָם עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁיַּחְפֹּץ וְיִהְיוּ מַעֲשָׂיו מְסוּרִים לוֹ וְכִי יֵעָשֶׂה בָּעוֹלָם דָּבָר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת קוֹנוֹ וְלֹא חֶפְצוֹ וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (תהילים קלה-ו) 'כּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ'. דַּע שֶׁהַכּל כְּחֶפְצוֹ יֵעָשֶׂה וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ מְסוּרִין לָנוּ. כֵּיצַד. כְּשֵׁם שֶׁהַיּוֹצֵר חָפֵץ לִהְיוֹת הָאֵשׁ וְהָרוּחַ עוֹלִים לְמַעְלָה וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ יוֹרְדִים לְמַטָּה וְהַגַּלְגַּל סוֹבֵב בְּעִגּוּל וְכֵן שְׁאָר בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם לִהְיוֹת כְּמִנְהָגָן שֶׁחָפֵץ בּוֹ. כָּכָה חָפֵץ לִהְיוֹת הָאָדָם רְשׁוּתוֹ בְּיָדוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו מְסוּרִין לוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ לֹא כּוֹפֶה וְלֹא מוֹשֵׁךְ אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּבְדַעְתּוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֵל עוֹשֶׂה כָּל שֶׁהָאָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת. לְפִיכָךְ דָּנִין אוֹתוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו. אִם עָשָׂה טוֹבָה מֵיטִיבִין לוֹ וְאִם עָשָׂה רָעָה מְרֵעִין לוֹ. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת לָכֶם. גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם. וּבְעִנְיָן זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת יא-ט) 'שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ' (קהלת יא-ט) 'וְדָע ב כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט'. כְּלוֹמַר דַּע שֶׁיֵּשׁ בְּיָדְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת וְעָתִיד אַתָּה לִתֵּן אֶת הַדִּין:

ה שֶׁמָּא תֹּאמַר וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה וְקֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה יֵדַע שֶׁזֶּה יִהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע אוֹ לֹא יֵדַע. אִם יֵדַע שֶׁהוּא יִהְיֶה צַדִּיק אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַדִּיק וְאִם תֹּאמַר שֶׁיֵּדַע שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע הֲרֵי לֹא יֵדַע הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. דַּע שֶׁתְּשׁוּבַת שְׁאֵלָה זוֹ אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְכַמָּה עִקָּרִים גְּדוֹלִים וַהֲרָרִים רָמִים תְּלוּיִים בָּהּ אֲבָל צָרִיךְ אַתָּה לֵידַע וּלְהָבִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִדֵּעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם וְדַעְתָּם שְׁנַיִם. אֶלָּא הוּא יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ וְדַעְתּוֹ אֶחָד וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג-כ) 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' כָּךְ אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אָמַר (ישעיה נה-ח) 'כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְרָכָי'. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא אֵין בָּנוּ כֹּחַ לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַבְּרוּאִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲבָל נֵדַע בְּלֹא סָפֵק שֶׁמַּעֲשֵׂה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשְׁכוֹ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וְלֹא מִפְּנֵי קַבָּלַת הַדָּת בִּלְבַד נוֹדַע דָּבָר זֶה אֶלָּא בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת מִדִּבְרֵי הַחָכְמָה. וּמִפְּנֵי זֶה נֶאֱמַר בַּנְּבוּאָה שֶׁדָּנִין אֶת הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו כְּפִי מַעֲשָׂיו אִם טוֹב וְאִם רַע וְזֶה הוּא הָעִקָּר שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה תְּלוּיִין בּוֹ:

רמב"ם , הקדמה למסכת אבות, פרק שמיני

וְלֹא נִשְׁאַר מִזֶּה הָעִנְיָן אֶלָּא דָּבָר אֶחָד שֶּצָּרִיךְ לְדַבֵּר בּוֹ מְעַט עַד שֶׁתִּשְׁלַם כַּוָּנַת זֶה הַפֶּרֶק. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְדַעְתִּי לְדַבֵּר בּוֹ כְּלָל, אֲבָל הַצֹּרֶךְ הֱבִיאַנִּי אֶל זֶה - וְהוּא: יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ הָעֲתִידוֹת. שֶׁהִיא הַטַּעֲנָה אֲשֶׁר יִטְעֲנוּ עָלֵינוּ בָּה הַחוֹשְׁבִים: שֶׁהָאָדָם מֻכְרָח עַל הַמִּצְוָה וְעַל הָעֲבֵרָה, וְשֶׁכָּל פְּעֻלּוֹת הָאָדָם אֵין לוֹ בְּחִירָה בָּהֵן, אַחַר שֶׁבְּחִירָתוֹ תְּלוּיָה בִּבְחִירַת הָאֱלֹהִים. וַאֲשֶׁר גָּרַם לְזֹאת הָאֱמוּנָה - הוּא: שֶׁיִּשְׁאַל הַשּׁוֹאֵל: זֶה הָאִישׁ, יָדַע בּוֹ הַבּוֹרֵא אִם יִהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, אוֹ לֹא יָדָע? וְאִם תֹאמַר יָדַע - יִתְחַיֵּב מִזֶּה שֶׁיִּהְיֶה מֻכְרָח עַל הָעִנְיָן הַהוּא אֲשֶׁר יְדָעוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ טֶרֶם הֱיוֹתוֹ; אוֹ תִהְיֶה יְדִיעָתוֹ בִּלְתִּי אֲמִתִּית. וְאִם תֹאמַר: שֶׁלֹא יָדַע מִקֹּדֶם - יִתְחַיְּבוּ מִזֶּה הַרְחָקוֹת עֲצוּמוֹת, וְיֵהָרְסוּ חוֹמוֹת נִשְׂגָּבוֹת בְּעִנְיָן הַדָּת. לָכֵן שְׁמַע מִמֶּנִּי מַה שֶּׁאֹמַר לְךָ וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ מְאֹד - כִּי הוּא הָאֱמֶת בְּלֹא סָפֵק.

וְזֶה כְּבָר הִתְבָּאֵר בְּחָכְמַת הָאֱלֹהוּת, רְצוֹנִי לוֹמַר: מַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּ"מַדָּע", וְלֹא חַי בְּ"חַיִּים", עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְהַמַּדָּע שְׁנֵי דְבָרִים, כְּאָדָם וִידִיעָתוֹ. שֶׁהָאָדָם - בִּלְתִּי הַמַּדָּע, וְהַמַּדָּע - בִּלְתִּי הָאָדָם; וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא - הֵם שְׁנֵי דְבָרִים. וְאִלּוּ הָיָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יוֹדֵעַ בְּמַדָּע, הָיָה מִתְחַיֵּב מִזֶּה הָ"רִבּוּי", וְהָיוּ הַנִּמְצָאִים "הַקַּדְמוֹנִים" רַבִּים: ד' יִתְבָּרֵךְ, וְהַמַּדָּע אֲשֶׁר בּוֹ יֵדַע, וְהַחַיִּים אֲשֶׁר בָּהֶם הוּא חַי, וְהַיְכֹלֶת אֲשֶׁר בָּהּ יָכוֹל, וְכֵן כָּל תְּאָרָיו יִתְבָּרֵךְ. וְאָמְנָם זָכַרְתִּי לְךָ תְּחִלָּה טַעֲנָה קְרוֹבָה וְקַלָּה לְהָבִין אוֹתָהּ וּלְהַשְׂכִּילָה לֶהָמוֹן - כִּי הַטְּעָנוֹת וְהָרְאָיוֹת אֲשֶׁר יַתִּירוּ זֶה הַסָּפֵק הֵן חֲזָקוֹת מְאֹד וּמוֹפְתִיּוֹת אֲמִתִּיּוֹת. וְהִתְבָּאֵר: שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ - תְּאָרָיו, וּתְאָרָיו - הוּא, עַד שֶׁיֵּאָמֵר עָלָיו: שֶׁהוּא הַמַּדָּע, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ, וְהוּא הַיָּדוּעַ; וְהוּא הַחַי, וְהוּא הַחַיִּים, וְהוּא הַמַּמְשִׁיךְ לְעַצְמוֹ הַחַיִּים. וְכֵן שְׁאָר הַתְּאָרִים. וְאֵלּוּ הָעִנְיָנִים קָשִׁים, וְלֹא תְקַוֶּה לַהֲבִינָם הֲבָנָה שְׁלֵמָה מִשְׁתֵּי שׁוּרוֹת אוֹ שָׁלֹשׁ מִדְּבָרָי; וְאָמְנָם, יַעֲלֶה בְיָדְךָ מֵהֶם סִפּוּר דְּבָרִים לְבָד.

וּלְזֶה הָעִקָּר הַגָּדוֹל לֹא הִתִּיר הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִי לוֹמַר: "חֵי ד' צְבָאוֹת", כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: "חֵי פַּרְעֹה" (בראשית מב טו), "חֵי נַפְשְׁךָ" (שמואל א א טו). רְצוֹנִי לוֹמַר: שֵׁם מְצֹרָף. כִּי הַמְצֹרָף וְהַמִּצְטָרֵף אֵלָיו שְׁנֵי דְבָרִים חֲלוּקִים, וְלֹא יִצְטָרֵף הַדָּבָר לְעַצְמוֹ. וּלְפִי שֶׁחַיֵּי הַשֵּׁם הֵם - עַצְמוֹ, וְעַצְמוֹ - חַיָּיו, וְאֵינוֹ דָּבָר אַחֵר זוּלָתוֹ - לֹא הִזְכִּירוּהוּ‏ בְּצֵרוּף; אַךְ אָמַר: חַי ד' צְבָאוֹת (מלכיםא יח טו); חַי ד' אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת (ירמיה לח טז). הַכַּוָּנָה בָּזֶה: שֶׁהוּא וְחַיָּיו דָּבָר אֶחָד.

וּכְבָר הִתְבָּאֵר כֵּן בַּסֵּפֶר הַנִּקְרָא: "מַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע" - שֶׁאֵין יְכֹלֶת בְּדַעְתֵּנוּ לְהָבִין מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ עַל הַשְׁלֵמוּת, וְזֶה - לִשְׁלֵמוּת מְצִיאוּתוֹ וְחֶסְרוֹן דַּעְתֵּנוּ; וְשֶׁאֵין לִמְצִיאוּתוֹ סִבּוֹת, שֶׁיִּוָּדַע בָּהֶן; וְשֶׁקָּצְרָה דַעְתֵּנוּ מֵהַשִּׂיגוֹ, כְּקֹצֶר אוֹר הָרְאוּת מֵהַשִּׂיג אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאֵינוֹ לְחֻלְשַׁת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, אֲבָל לִהְיוֹת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ יוֹתֵר מֵאוֹר הָרְאוּת שֶׁיִּרְצֶה לְהַשִּׂיגוֹ. וּכְבָר דִּבְּרוּ בְּזֶה הָעִנְיָן הַרְבֵּה וְהֵם כֻּלָּם מַאֲמָרִים אֲמִתִּים מְבֹאָרִים.

וְרָאוּי מִפְּנֵי זֶה - שֶׁלֹּא נֵדַע גַּם כֵּן "דַּעְתּוֹ", וְשֶׁלֹּא תְכִילֵהוּ דַּעְתֵּנוּ כְּלָל, אַחַר שֶׁהוּא - דַּעְתּוֹ, וְדַעְתּוֹ - הוּא. וְזֶה הָעִנְיָן נִפְלָא מְאֹד, וְהוּא: אֲשֶׁר נִבְצְרָה מֵהֶם אֲמִתָּתוֹ. וְאָמְרוּ: שֶׁהֵם יָדְעוּ שֶׁמְּצִיאוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ עַל הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הִיא עָלָיו לֹא תֻּשַּׂג, וּבִקְשׁוּ לְהַשִּׂיג יְדִיעָתוֹ עַד שֶׁיֵּדָעוּהָ - וְזֶה מַה שֶּׁאִי-אֶפְשָׁר: שֶׁאִלּוּ תָּכִיל דַּעְתֵּנוּ מַדָּעוֹ, הָיְתָה מְכִילָה מְצִיאוּתוֹ - אַחַר שֶׁהַכֹּל דָּבָר אֶחָד. שֶׁהַשָּׂגָתוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת - הִיא: שֶׁיֻּשַּׂג כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּמְצִיאוּתוֹ, וּמִן הַיְדִיעָה, וְהַיְכֹלֶת, וְהַחַיִּים, וְהָרָצוֹן, וְזוּלַת זֶה מִתְּאָרָיו הַנִּכְבָּדִים.

הִנֵּה כְּבָר בֵּאַרְנוּ, שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בְּהַשָּׂגַת יְדִיעָתוֹ - סִכְלוּת גְּמוּרָה; אֶלָּא שֶׁאֲנַחְנוּ נֵדַע, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ "יוֹדֵעַ", כְּמוֹ שֶׁנֵּדַע שֶׁהוּא "נִמְצָא". וְאִם יִשְׁאָלֵנוּ שׁוֹאֵל: אֵיךְ הוּא מַדָּעוֹ? נֹאמַר לוֹ: אֲנַחְנוּ לֹא נַשִּׂיג זֶה, כְּמוֹ שֶׁלֹא נַשִּׂיג מְצִיאוּתוֹ אֶל הַשְּׁלֵמוּת. וּכְבָר הִרְחִיק כָּל מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לָדַעַת אֲמִתַּת יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְנֶאֱמַר לוֹ: הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא, אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא? (איוב יא ז).

וְהָבֵן כָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ: שֶׁפְּעֻלּוֹת הָאָדָם מְסוּרוֹת אֵלָיו; וּבִרְשׁוּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, מִבִּלְתִּי הַכְרָחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עָלָיו עַל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעִנְיָנִים. וּמִפְּנֵי זֶה הָיָה רָאוּי הַצִּוּוּי וְהַלִּמּוּד וְהַהֲכָנָה וְהַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ - וְאֵין בְּכָל זֶה סָפֵק. אָמְנָם, תֹּאַר יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְהַשָּׂגָתוֹ לְכָל הַדְּבָרִים - דַּעְתֵּנוּ קְצָרָה לְהַשִּׂיגוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

רמח"ל , דרך השם פרק ג

א. כבר זכרנו היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלימות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלימות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו, כי אילו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלימות - לא היה נקרא באמת בעל שלימותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מאחר לקנותו, והמקנהו הוא בעל שלימותו, ולא היתה הכונה העליונה מתקיימת. על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטיתו שקולה לשני הצדדין ולא מוכרחת לאחד מהם, ויהיה בו כח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה, והיכולת גם כן בידו לקנות איזה מהם שירצה. על כן נברא האדם ביצר טוב ויצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה:

דעה ייחודית ביהדות שמורה לרלב"ג (קראו עליו ברשת אם תרצו)

רלב"ג, בראשית יח כא

התועלת הששה עשר הוא בדעות, והוא ללמדנו מידיעת־ה׳־יתעלה־הדברים דבר נפלא מאד, נעלם מכל הקודמים אשר הגיעו אלינו דבריהם. והוא, שמה שיֵּדע ה׳ יתעלה מהפעולות אשר בזה העולם השפל, הוא דבר זולת מה שיעשוהו האנשים. וזה, שהוא ידע מעשה האנשים הראויים לפי מה שהוכן להם ביום הִבָּרְאָם מפאת הגרמים השמימיים אשר שׂם ה׳ יתעלה אותם משגיחים השגחה כללית באישי המין האנושי. והנה הבחירה האנושית מושלת על זה הסידור המסודר בפעולותיהם מפאת הגרמים השמימיים, ולזה יתכן שיהיה מה שיעשוהו האנשים זולת מה שידע ה׳ יתעלה מסידור פעולותיהם. וזה, כי הוא ידע פעולותיהם מהצד אשר אפשר בהם הידיעה, והוא הצד אשר הם בו מסודרות ומוגבלות, ואולם הצד אשר הם בו אפשריות - לא תיתכן בו ידיעה, שאם הנחנו שתיתכן בהם ידיעה - לא תתקיים שתהיינה אפשריות. ולזה אמר דרך משל שכבר יִרְאֶה ה׳ יתעלה אם עשו אנשי סדום ועמורה מהרעות כמו שיָּדַע הוא מהם, לפי שכבר יתכן שיהיה מה שיעשוהו זולת מה שידע מהם ה׳ יתעלה. וכבר ביארנו זה הענין מידיעת ה׳ יתעלה בדברים בשלישי מספר מלחמות ה׳ (פרקים ד-ו), וביארנו שם במה שאין ספק בו שזה הדעת הוא מחוייב מצד התורה ומצד העיון.

הרב שרקי, חידוש גדול עמ' 22

אלוהים החליט להזדקק לבריותיו. הוא כביכול יורד למדרגתנו כדי להזדקק אלינו, אף על פי שאינו חייב להיות זקוק. הוא רוצה אותנו ולכן הוא צריך אותנו, אף שבכל רגע בידו להפסיק לרצות להזדקק לנו. אולם מכיוון שהחליט מרצונו החופשי הבלתי תלוי להיות תלוי – הוא כביכול באמת תלוי, הוא "משחק" את המשחק ברצינות. נאמר במדרש (ויקרא רבה כד, ט): "קדושים תהיו. יכול כמוני? תלמוד לומר: כי קדוש אני. קדושתי למעלה מקדושתכם". ומבארים החסידים: "קדושתי למעלה" – מכוח קדושתכם. כלומרּ, אתם מוסיפים גבורה לכוח הגבורה של מעלה, שנאמר "תְּנוּ עֹז לֵא-לֹהִים" (תהילים סח, לה). אם כן, מחד גיסא, רצונו של הקב"ה לשחק עמנו הוא רציני, ומאידך גיסא – אינו הכרחי. משל למה הדבר דומה? לאם הטרודה

בהכנות לשבת, כשבנה הקטן מתרוצץ במטבח הנה והנה ללא הרף. הילד כמובן לא באמת מציק אלא מבקש תשומת לב. אמו, שמבינה ללבו, אומרת לו: "בוא, תקלף את תפוחי האדמה לטשולנט", והילד נענה בשמחה. העזרה בהכנת התבשיל מקנה לו תחושה שהוא רצוי, שהוא שותף לכל דבר. מצד האמת, האם יכלה להסתדר בלעדיו, אבל משעה שהחליטה לשתף אותו היא עושה זאת ברצינות. היא לא נותנת לו עבודה שאיננה נצרכת רק כדי להעסיק אותו. וכך יוצא שהיא באמת זקוקה לו. מעתה ואילך, בבואה לתכנן את הכנות השבת, היא לוקחת בחשבון שקילוף תפוחי האדמה ייעשה על ידי הילד. היא מתייחסת ברצינות ל"משחק". באותו אופן הבורא רוצה לשתף את הנברא על ידי כך שנותן לו זכות להוסיף דבר־מה באלוהות. יוצא לפי זה, שבעולם הזה אנחנו קלפני תפוחי אדמה במטבח של הקב"ה.

(חשוב להדגיש שהמשל ממשיל את הבחירה, אבל לא את המוטיבציה לבחירה. המוטיבציה של ה' לתת לנו בחירה היא הרצון שלו להיטיב, ולא 'הטרדנו אותו').

מאמרים בני זמנינו מהרשת

1. ערך הבחירה החופשית באנציקלופדיית 'דעת'. ממליץ לכם להדפיסו ולקרוא כל פעם חלק: http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1680

2. קטע קצר מאת מורי ורבי הרב אורי שרקי שליט"א (סרטון בפייסבוק, 2 דק'): https://www.facebook.com/ravsherki/videos/10154874140166577/

3. לדעתי המאמר הכי חזק שנכתב בנושא הוא מאת הרב משה רט. אישית לי הוא מניח את הדעת בצורה שלמה. הוא מצריך חשיבה מסדר גבוה, וחייבים ללמוד אותו 'בעיון': https://www.knowingfaith.co.il/%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%99%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%95%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%94.

וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה'

כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'

ירמיה לא

בהצלחה רבה!