התמודדות עם מידת הגאווה

שלום שוהם יקרה.

קודם כל מקסים לשמוע שאת מרגישה מחוברת לקב"ה והאמונה שלך חזקה. הרגשת חיבור לקב"ה זה הפתח לעבודת ה' אמיתית. ולא סתם ר' נחמן אומר שעל ידי אמונה זוכים לכל המידות הטובות. אז בהחלט יש לך הרבה על מה להיות שמחה.

אלא שאת אומרת שאת שמה לב לכך שההתמודדות שלך היא עם מידת הגאווה.

אז ראשית אולי נעשה הבחנה בין 'מוחצנות', שזאת יכולה להיות פשוט תכונת אופי מסוימת שבה אדם מרגיש צורך להתבלט, להיות נוכח, וזה לא בהכרח דבר שלילי, לבין הרגשה פנימית של גאווה. השם שאת נתת לזה זה צניעות פנימית, וזה באמת לא סתם, זאת עבודה פנימית. אני חושבת שהדבר הראשון לפני שניגשים לעבוד על מידת הגאווה זה להבין מה קורה כאן בעצם, איזה צורך זה ממלא אצלך, ומה השורש החיובי של ההתנהגות הזאת ומה הצדדים הפחות חיוביים בזה.

אפשר להגיד שהדברים שרשמת הם מעשים שבעצם אומרים "תראו אני פה, תראו מה יש בי": הציון במבחן- אני חכמה. יש לי הרבה חברים- אני חברותית. מקבלת מחמאות- כי יש על מה. במילים אחרות, אפשר לשאול האם יש כאן צורך של לקבל אישור מהחברה לגבי מה שאת חושבת על עצמך?

בגיל ההתבגרות אנחנו בונים את הזהות שלנו. חלק מהזהות שלנו זה להבין במה אנחנו טובים, מה הטוב שיש בנו. וחלק מההבנה הזאת נבנית ביחס ל- איך שהחברה רואה אותנו. יכול להיות שהתפתחה אצלך התובנה המשמחת שאת בחורה חכמה וחברותית וטובה, ואת רוצה כבר לקבל את האישור על זה.

בהינתן האישור הזה, התחושה הפנימית מתחזקת ואיתו הביטחון העצמי. וזה נפלא.

האם את חושבת שאת מאמינה בטוב שלך ושלמה במי שאת? כי יכול להיות שברגע שתרגישי ככה, כבר לא יהיה לך צורך להראות, ולספר, להרשים ולהוכיח. לא שיש בעיה לעשות את זה, השאלה היא רק מה המניע שלך. אם המניע הוא שאחרים ישמחו בשמחתך, או לשתף במשהו טוב שקרה לך, זה מעולה ואף רצוי. אם המניע הוא כדי להתרברב ולהתפאר אז פחות טוב.

אני בכוונה לא משתמשת במילים של גאווה מול ענווה, כי אני מאמינה שהתנהגות שלנו נובעת מתוך צורך וברגע שנטפל בצורך ההתנהגות הלא רצויה בעיננו- תשתנה.

אפשרות נוספת היא שאת באמת מרגישה שיש כאן משהו שהוא מוגזם, והיית רוצה למתן את זה. וכאן העצה של הרמב"ם לעבודת המידות יעילה ביותר: לקחת מידה לא רצויה ולהקצין אותה לכיוון השני. כלומר תקופה מסויימת להחליט לא לשתף את הציונים שקיבלת, או כשאת מקבלת מחמאה להגיד תודה ולא להרהר בזה יותר מדיי, וכך הלאה בעוד דברים. יש כאלה שיגידו שמומלץ לעשות כך במשך כ-30 יום כדי הנפש תתרגל לשינוי הזה. בכל אופן, הכי חשוב שלא תרגישי מועקה בכל התהליך הזה ותשימי לב מה נכון לך.

אחרי שניתחנו אפשרויות להתנהגות הזאת, אפשר לדבר על מידת הענווה ולחזק אותה, כי זאת מידה שתמיד צריכה עבודה וחיזוק, מי יותר ומי פחות. אני חושבת שזה מהמם שאת מודעת לצורך לעבוד על המידה הזאת בגיל צעיר. ואכן יש הרבה דרכים איך לקנות את המידה הזאת. וארשום כמה אפשרויות:

תפילה- תפילה במילים שלך וכן תפילות מיוחדות שניתקנו לכך. יש תפילה של ר' נתן חלק א' תפילה צט, שמדברת על מידת הענווה בפירוט. וכן יש מקומות בתפילה שאפשר לכוון על ענווה כמו "ונפשי לעפר לכל תהיה" או "וקרבנו מלכנו לעבודתך" ו- "אתה חונן לאדם דעת" שבתפילת שמונה עשרה - דעת להבין את המהות האמיתית שלנו ומתוך כך להגיע לענווה.

התבוננות- זמן אישי שלך עם עצמך לחשיבה על התנהגויות, מעשים, הרהורים ותובנות, ככלי להתקדמות ושיפור עצמי. אפשר להעביר את המחשבות לכתב ככה יש לכך יותר תוקף.

קריאה- ישנן מקורות רבים בחז"ל שמדברים על גאווה וענווה וספרים שליקטו מקורות אלו והוסיפו כמובן לבאר ולהרחיב על העניין כגון ספר פלא יועץ, מסילת ישרים, אורחות צדיקים, ועוד הרבה. הקריאה מעוררת ומחזקת את האדם לשיפור והתקדמות ומוסיפה לו כיווני חשיבה ועצות איך לעבוד על המידה.

רק אציין שזה כמובן תהליך שעשוי לקחת זמן. אם נצפה לשינוי מיידי, אנחנו עלולים להתאכזב או להתייאש וחבל. אבל גם בתוך התהליך את יכולה להתחיל להרגיש את השינוי בתוכך בין במעשים קטנים או מחשבות מסוימות וזה לכשעצמו מאוד מעודד ומשמח. אז נסכם שקודם כל נתבונן בצורך שיש לנו להתנהגות, במניע שלנו להתנהגות, אחר כך נבין איך אפשר למלא את הצורך הזה בהתנהגות אחרת, איך נתמלא מבפנים, ולבסוף נתחזק במידת הענווה לפי הדרכים השונות.

אני מאחלת לך הרבה הצלחה בתהליך, הרבה נחת וסיפוק בדרך ובעז"ה שתעלי מעלה מעלה במידות הטובות.

עטרה