שאלה
שלום רב, מזה 4 שנים שאני הולך דרך קבע עם כיפה סרוגה מתוך הזדהות עם התרבות והמורשת היהודית כצאצא למשפחה שנספתה בשואה. אינני שומר שבת ואף נוסע בשבת, משתמש בכסף כמו כל חילוני מן המניין (כאשר זה מתרחש בשבת או חג אני שם כובע על הכיפה).
כן מתפלל, כן אוכל כשר.
לאורך השנים רכשתי ידע רב ואני יודע המון מזמורים של קבלת שבת בעל פה וזה משמח אותי מאוד. כלומר יצקתי משמעות לחבישת הכיפה פרט להזדהות יהודית תרבותית אלא גם הוספתי רובד "דתי"- תפילה יהודית ולימוד פיוטים של שבת.
החיים בבית לא הישתנו, אישתי ממשיכה לטגן בשבת בבוקר, אינה מדליקה נרות שבת ואינה בעניין כלל וכלל לצערי. לא מנעתי ממנה כלום והמשכתי בדרכי שלי.
היא אומרת שמאוד מציק לה כאשר היא מזוהה כדתיה בגלל שאני חובש כיפה וכי היא חוששת שלא יזמינו את ילדנו הקטנים למסיבות יום הולדת אשר מתרחשות אל תוך השבת מתוך מחשבה שאנו שומרים שבת. היא מעירה לי המון בנושא ולפני חודש זה שבר אותי והחלטתי שאני מסיר את הכיפה. מאז הסרת הכיפה, אני מרגיש כמו אדם להבדיל שלמד לתואר לו הוא זכאי אשר באחת נלקח ממנו. אני מרגיש כמו בתקופת אבלות ממש ומתחרט שהורדתי את הכיפה אך יודע שזה נעשה למען שלום בית וגם יגרום לפחות שאלות מאנשים זרים.
יחד עם זאת, ירד לי כל החשק להגיע לתפילות אשר הייתי מגיע, להמשיך ללמוד יהדות ואני מאשים את כל העולם כולל האשמת אישתי וההאשמה עצמית על חוסר היכולת לעמוד איתן על עניין הכיפה בפרט שאיני מגביל בשום דבר את שאר בני הבית.
לאמיתו של דבר, הכיפה בעת שחבשתי אותה מחד גרמה לי לתחושת גאווה וחוזקה ומצד שני לאמביוולנטיות קבועה הכיצד אני מסביר לעצמי מי אני בזהותי המסורתית-יהודית, האם מסורתי? האם סוג של רפורמי? אני צריך לספק לחברה הסקרנית הסברים כאשר רואים אותי עם כיפה ביום יום ופתאום רואים אותי בשבת בקניון עם כובע אז שואלים.. אתה לא דתי? למה אתה עם כיפה? חש מבוכה בפני דתיים שלא יראו במעשיי כאקט של התרסה כלפי האורתודוקסיה ולא מתחבר לרפורמים עקב האג'נדה הפמיניסטית-שמאל רדיקלית שלהם. אינני מוצא פתרון אשר יביא לי לסיפוק רוחני מחד ומאידך אינני חש כחילוני מן המניין.
מרגיש כמו משהו שהוחמץ כאן בגדול בגלל שלא יכלתי לעמוד בלחצים של מה יגידו עליי מכאן מכאן בנושא חבישת הכיפה. יש לכבוד הרב עצה בנושא לאור מכלול השיקולים?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
האם אני יכול להציע לך דרך אחרת ?
דרך שהזהות שלה תהיה השביל המיוחד שאתה צריך לסלול לעצמך.
היא לא דרך המלך. היא הדרך שלך, האישית, שמתמקדת בעיקר בזהות.
שנעה בין כל מה שאתה רוצה לעשות, וראוי שתעשה:
גם בתחום הדתי; גם בתחום הקשרים שלך עם אשתך ועם ילדיך; גם בהקשרים רבים אחרים.
מציק לאשתך שאתה הולך עם כיפה, ויחסיך איתה חשובים לך.
זו לא כניעה. זה לא ויתור. זו הכרעה בין שני תחומים שאתה חש קשר אליהם, ומנווט בין שניהם.
שני תחומים שברמה העקרונית הם לא סותרים, כי שלום הבית שלך הוא חלק בלתי נפרד מהעולם היהודי שאליו אתה משתייך, ואני מבין ממך שעולמך הדתי הוא חלק משלום הבית שאשתך והילדים מקבלים.
ועל כן, במקום לראות זאת כעימות זהויות, אפשר לראות זאת כחיבורן.
ותוך כדי כך להשמיט ככל שתוכל את חשיבות מה שאחרים חושבים עליך.
לא החמצת דבר.
ועכשיו לחפש דרך מעשית –
כגון, ללכת כל הזמן בלי כיפה, אך בשעה שאתה מקיים חובות דתיות – לחבוש כיפה.
או דרכים מעין אלה.
אבל כל זה מתוך אמונה עמוקה של שיתוף זהויות ולא של מאבק ביניהן.
כל טוב