הקצין שנפצע בטיהור בארי אופטימי: "זאת הפעם הראשונה שעצרנו פוגרום באמצע"

סגן אלישי ג'ייסון לא התלהב להתראיין. כשלבסוף הוא הסכים לדבר איתי, ביקש להדגיש שהסיפור גדול יותר ממנו. "המון לוחמים עשו דברים מדהימים". אלישי בן ה-23 מראש צורים הוא מפקד מחלקה בגדוד 890 של צנחנים, וביום השני של המלחמה נפצע קשה.

פרויקט מיוחד: 100 ימים למלחמה >> כל הכתבות

הגדוד היה מרוחק והצנחנים נאלצו למצוא פתרון

"כל הגדוד סגר שבת בנבי מוסא" אלישי משחזר לבקשתי את השבת ששינתה הכל. הוא מספר כי בשבע וחצי בבוקר התחילו לקבל דיווחים מהעוטף, והמג"ד החליט - יורדים להילחם. הבעיה הייתה שהגדוד היה מרוחק יחסית והצנחנים נאלצו למצוא פתרון. "בדרך לא דרך 'גנבנו' כל מיני מסוקים של חיל האוויר, מסוקי תובלה, והבאנו אותם לבסיס כדי שנוכל לטוס לעוטף ולקצר בזמנים. היינו אמורים לנחות ליד כפר עזה. המסוק הראשון עשה נחיתת חירום וחיסלו את המחבלים. שאר הגדוד התפצל משם. כל פלוגה הלכה למוקד בעייתי אחר. אני הייתי בבארי".

סגן אלישי ג'ייסון צילום: באדיבות המצולם

לבד בבית עם המחבלים

אני מבקשת ממנו לתאר את רגע הפציעה, והוא מספר שבמהלך היום השני של המלחמה הוא נכנס יחד עם לוחם נוסף לבית, ונתקל במחבלים. הלוחם השני נהרג במקום ואלישי מצא את עצמו לבד ופצוע בבית עם מחבלים: "נפצעתי בבטן, בגב, וביד שמאל בהתקלות. הסיפור שלי היה קצת מורכב כי הייתי לבד בבית עם מחבלים, גם אחרי שנפצעתי".

כשאני שואלת איך מתמודדים במצב כזה, הוא עונה בלי להסס: "השבתי אש גם לאחר הפציעה", והוא לא היה היחיד: "לא היה אפילו פצוע אחד שהתחיל לצעוק או לירות בלי לתקשר עם אף אחד או קם וברח". הוא מדגיש בגאווה כי הפצועים לא היו לוחמים מנוסים אלא נערים בני 19 שרק עכשיו יצאו מהתיכון, "כולם נשארו באירוע, חלק השיבו באש אפילו אחרי שהם נפצעו, כולם קיבלו פקודות, כולם ידעו לתפוס מחסה ולא להפריע לשאר הפלוגה שהמשיכה להילחם עד שהמחבלים חוסלו. צריך הרבה כוחות נפש לדבר הזה".

לא האמין שלוחמיו מסוגלים - והתבדה

הגאווה שחש אלישי כלפי לוחמיו זורחת מכל מילה שהוא אומר. הוא מסביר לי כי הלחימה שהייתה אולי נראית מרשימה ובלתי אפשרית מבחוץ, הייתה הבסיס בשבילם. "אולי אני קצת ציני", הוא מודה, "אבל גם לי וגם לכל החיילים הפרספקטיבה מאוד השתנתה בגלל הסיטואציה שהייתה בבארי. בקרב על הקיבוץ זה היה בסיסי, לפחות לפלוגה שלי". לדבריו, הפלוגה יצאה עם כמות מינימלית של נפגעים יחסית לשאר הפלוגות וטוען כי הסיבה לכך היא "כי הלוחמים היו מוכנים למות בשביל תושבי עוטף עזה".

הפלוגה של אלישי צילום: ללא

ידעת שהחיילים שלך מסוגלים לדבר כזה?

"לא, אמרתי להם את זה אחרי בארי. לא האמנתי. כמו הרבה אנשים במדינה, התבדיתי ביחד איתם ויצאתי אידיוט. הלוחמים היו מדהימים, הם דרשו מעצמם והם הצליחו. המפקדים יכולים להיות מקצוענים כמה שהם רוצים, אבל בסוף אם הלוחמים לא במקום הנכון אז הלחימה לא תהיה טובה".

תגובת המשפחה והרצון לחזור לעזה

אנחנו חוזרים ביחד לרגע שאחרי הפציעה, ואלישי מספר כי הבשורה על פציעתו הגיעה למשפחה בהפתעה, כיוון שהם לא ידעו כלל שהוא במלחמה. "הם אפילו לא ידעו איפה אני נמצא, רק שסגרתי שבת בצה"ל. למען האמת הם חשבו שאנחנו פשוט מתארגנים להצטרף ללחימה או להיכנס לעזה. הם לא הבינו שכל מי שהיה לו נשק היה צריך לרדת לדרום". לאחר מכן הוא ממשיך ומודה כי במקרה הזה היה לו "מזל". כשהגיע לטיפול נמרץ בברזילי הוא היה בהכרה מספיקה כדי להודיע בשיחת טלפון להוריו על הפציעה, כך ששמעו על זה ממנו ולא מקצינת הנפגעים. חוץ מזה, הוא צוחק, הם הגיבו "בסדר".

אלישי ממעט במילים על השיקום, אבל מדגיש מיד שהוא מרגיש כשיר לחזור לשטח. "חזרתי לעצמי לגמרי. אני רוצה להיכנס לעזה" הוא הצהיר, ואני תוהה אם אין פחד מלהיכנס לשדה הקרב מחדש, למה זה כל כך טריוויאלי בשבילו. בתגובה הוא מבהיר לי, "אני לא חושב שיש מישהו שהיה בשמחת תורה בעוטף ולא ברור לו שהוא צריך לחזור". אלישי מספר כי היה בין הראשונים שהגיעו למחלקות השיקום, וצפה בהמון לוחמים שנכנסו לשיקום וישר ביקשו לחזור ללחימה. עד כדי כך, הוא מתאר, שהם לא הקשיבו לרופאים בהתחלה.

מחלקה לטיפול נמרץ. ארכיון, צילום: אלי כהן

האינסטינקט הטבעי עדיין טבוע בך, זה לא קל להסתכן

"אם כבר להיפצע אז להיפצע בצורה כזאת ועם צבא כזה" הוא מדגיש. "אני מאמין שרוב הפצועים חושבים את המחשבה הזאת. יש הרבה גאווה בלהיפצע בשביל המדינה ובשביל תושבי המדינה. אני מאמין זו גם הסיבה שרוב הלוחמים לא מעוניינים למחוק את הצלקות שיש להן מהפציעות מהלחימה".

אבל לא הכל פשוט כמו שזה נשמע. "זה נראה מאוד טבעי לרוץ תחת אש או להיהרג ולהיפצע בשביל המדינה, אבל בסוף האינסטינקטים הטבעיים עדיין טבועים בנו וזה לא פשוט לסכן את עצמך, אפילו בפציעה. אבל ברגע ששברנו את המחסום הזה אז האישיות והתודעה שלנו הופכות להיות משהו אחר". הוא מסביר שהדבר הזה עזר לו מאוד גם בהחלמה, "תהליך השיקום מאוד משמים כי יש שלב מסוים שבו הגוף סיים לרפא את הדברים הגדולים, ועכשיו יש כל מיני דברים שהוא עושה בעצמו ואתה שוכב במיטה ולא מתקדם. אבל בסוף אחרי שהגענו למצב של 'מסירות נפש' אפשר לעשות עם זה המון. לא מדובר רק בפציעה גופנית אלא בפתח להמון כוחות נפשיים שאפשר לפעול איתם".

"זאת הפעם הראשונה שעצרנו את הפוגרום באמצע"

"היו לי חברים קרובים שנפגעו. קצינים בגולני שתפסו את הקו בשבת ואנשים מהגדוד" הוא משתף, ואני שואלת איך הוא מתמודד עם דבר כזה במקביל לפציעה האישית שלו. אלישי עוצר וחושב, ולבסוף אומר שהוא בוחר להסתכל על האבדות הקשות בפרספקטיבה רחבה יותר, של עם.

"היה איזה משהו בשמחת תורה שלא קרה אף פעם בהיסטוריה של העם היהודי", הוא מסביר לי "זה הפוגרום הראשון שהצליחו לעצור אותו באמצע. בדרך כלל בכל הפוגרומים היינו מתחבאים מתחת לשולחנות עד שזה ייגמר ואז מלקקים את הפצעים. זאת הפעם הראשונה שעצרנו את הפוגרום באמצע". הוא עוצר ואז אומר בשקט "זה פשוט חלק מהמחיר".

פרויקט מיוחד: 100 ימים למלחמה >> כל הכתבות