פתיחה
מתי בפעם האחרונה הסתכלנו על עצמנו במראה ואמרנו לעצמנו: אני אדם טוב. לא מהבחינה של עזרה לאחרים והתנהגות טובה, אלא מהצד האנושי שבנו, האדם שבנו, האם הוא טוב? אני חושב שעם יד על הלב, אף אחד מאיתנו כמעט לא שאל את עצמו את השאלה הזו. השיר שלפנינו מזכיר את התוכן של ספרונים קטנים, שנותנים לנו טיפים קטנים לחיים מאת פסיכולוגים כאלו ואחרים. מדוע נאספו כאן העצות הללו דווקא? על השאלות הנ"ל נענה בעזרת השיר הבא.
השיר
אל תשכח לשמוח גם בחלקי,
ואל תימנע מלבכות כשעצוב.
תנצל עד תום כל עוד אתה תמים,
תלמד לוותר ואל תוותר על החיים.
כי בחיים הכול עובר,
מטעויות למד והשתפר.
מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך
לא, לסלוח זו לא חולשה.
נצור אהבה בדרכך, ודע את כל הסובב אותך.
אל תלך בדרכו של אחר,
ואל תיכנע לחולשות שבגוף.
שא בעול בכתפיים איתנות,
ותאמין, ותאמין, רק תאמין.
השתדל להיות איש
מה מייחד את כל העצות של הכותב? אפשר לומר שוב, שאלו סתם עצות טובות (וקיטשיות...) לחיים טובים, שבשכתוב שלהן מתחרזות. אם נסתכל יותר לעומק, נגלה שיש מכנה משותף לכל העצות. כל העצות "מייעצות" להיות אדם אנושי, ולפתח את האנושיות שבנו. הן מתייחסות הן לרגשות כשמחה ועצב, והן למעשים – נשיאה בעול ושיפור טעויות. הן כוללות כולן דברים, שלדעת הכותב לא באות לידי ביטוי בצורה הראויה להן, ונסביר את כוונתנו בעזרת שתי העצות הראשונות, שיהוו מנוף להבנת הרעיון ואת שאר העצות המוצעות.
"אל תשכח לשמוח גם בחלקי" – בד"כ אדם שמח כי טוב לו. הוא מצליח, מאושר, והוא שמח לעצמו, ובצדק. הכותב מציע כאן לתת לשמחה עוד נדבך – לשמוח גם בחלקם של אחרים, גם אם זה לא קשור אלינו כלל וכלל. השמחה הפרטית כשלעצמה טובה ומבטאת את תחושת האושר של האדם, אבל אדם אנושי, צריך לשמוח גם בשמחת אחרים. יתרה מזאת, השמחה גדילה כשצריך לשמוח גם לעצמי וגם לאחר, וכך השמחה הפנימית של האדם רק מתגברת, גורמת לאדם להיות אנושי יותר ושלם יותר.
"אל תימנע מלבכות כשעצוב" – אדם רגיל ממעט לבכות, כי זה נתפס כדבר ילדותי. שמעתי שהבכי הוא מנגנון בגוף שיוצר פורקן של מתחים, ואין צורך לעצור אותו, כי זה מנגנון טבעי-רגשני שהגוף מסלק בעזרתו את המתחים והלחצים שמקיפים אותו. כיצד בכי יכול לקדם אדם להיות אנושי ושלם יותר? אנשים הנתונים תחת לחץ, לפעמים לא שמים לב לצרכיהם עצמם, ולא מדובר כאן על לחץ מהעבודה. מדובר כאן על מתחים נפשיים, שמונעים מאדם רגיל את אורח חייו הנורמאלי. כשאדם לא נמנע מהפעלת ה"מנגנון הבכייני" לפריקת לחצים, הוא עוזר לעצמו להוריד את הלחץ הנפשי בו הוא נתון. למרות שזה לא פותר את הבעיה בה הוא שרוי, אך לפחות פורקן, יש כאן.
לא נסביר כאן את כל העצות הכתובות, כי הרעיון המרכזי חורז את כולן והוא: לקיים בחיינו את משמעות האדם האנושי שטמונה בתוכנו, דבר שלא בטוח שכולנו שמים אליו לב. הקיום הזה מתבצע תוך כדי ביטוי של הרגשות והמעשים המוזכרים בשיר (ולא רק), עם שימת דגש על הפרטים המובילים אותנו לשלמות אנושית זו.
הזמן קצר והמלאכה מרובה
מדוע המחבר מציע הצעות ברוח זו, של קיום משמעות האנושיות? נראה לי שאפשר לבסס את כל השקפת עולמו למשמעות החיים במשפט היחיד שאינו נכתב בלשון עצה – "כי בחיים הכול עובר". הזמן שאדם חי בעולמנו כ"כ קצר, וכל האירועים, השמחות והאכזבות – הכול עובר. לא נשכח, אלא נגמר מאוד מהר. בטירונות, המשפט השגור בין החיילים הוא: "עוד לא נולד הסמל שיצליח לעצור את השעון". שם זה כמובן במשמעות הפוכה – רוצים שהזמן יחלוף כמה שיותר מהר. אבל ברמה העקרונית, המשפט הזה מבטא יותר מכל שהזמן אף פעם לא עוצר, ולא חוזר. רק עובר ועובר. חשוב מאוד לנצל את הזמן ולא לבזבז אותו אלא להשקיע בכל האירועים והתקופות שעוברות בחיים כי הן לעולם לא תחזורנה.
נראה לי שאפשר לחדד את הדברים עוד, בהתאם לשיר שלנו וכותבו. בחיינו הפרטיים אנו שואפים להגשים מטרות רבות, והכותב מנסה להפנות את אור הזרקורים לכיוון אחר שלא שמים אליו יותר מדי לב: האדם עצמו, כל אחד ואחת מאיתנו. הוא מציע שאת תשומת הלב נשים דווקא במה שנראה מובן מאליו, והוא דווקא ממש לא – אנחנו. יתרה מזאת, אולי יש כאן רמיזה לכך שבחיים שבחוץ הכול עובר, אבל מה שנישאר איתנו לתמיד, בפנסיה, ולאחר מאה ועשרים, הוא איך היינו. גם מה היינו, אבל יותר, איזה בנאדם היינו.
ה"שפת אמת" כותב בפרשת חיי שרה לגבי הזמן:
במדרש יודע ה' ימי תמימים וכו' (תהילים ל"ז, י"ח) וכו'. שנותיהם תמימים וכו'. שני חיי שרה (בראשית כ"ג, א') שחביב שנותיהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. דאיתא היום קצר והמלאכה מרובה. פירוש שבכל עת ועת קצרה הזמן באמת מהעבודה המוטל על הבריות כי באמת הזמן הוא בכלל הטבע אשר הוא בצמצום וקצבה. ועבודת הבורא יתברך הוא למעלה מעל זמן וקצבה. ומה העצה לזה. אך מי שמתקן בכל עת כפי היכול בידו. אז מתדבקין הימים בשורש העליון וכשנמשך להם משורש שלמעלה מהטבע ממילא אין מחסור.
(סימן תרל"ח)
בעל הבית דוחק
הזמן, הוא דבר טבעי, וכמו כל דבר טבעי אחר, גם לזמן יש כליון. אמנם הוא אינסופי, אך הפרטים שמשתמשים בזמן נגמרים. כך היום נגמר, והשנה חולפת, והאנשים מזדקנים כי הזמן עושה את שלו. הוא מבלה את הכול, וגורם לסוף. לעומת הזמן, עבודת הבורא נמצאת במישור הרוחני, האינסופי, צריך תמיד לעבוד את ה'. איך אפשר למלא את כל זמננו בעבודה שכזו? והלא רק לפני כמה שורות הזכרנו שאיננו יכולים להספיק הכול, כי הזמן עובר, ואף נגמר, ואף אנחנו, משועבדים לכיליון זה של הזמן! הפתרון, לפי השפת אמת, הוא "לתקן את הזמן כפי היכול בידו". דרך אחת לומר, לתקן = לסדר זמנים קבועים לכל דבר. דרך שנייה, לתקן = לתקן ממש. דהיינו, להתחבר לזמן ולנצל את כל הזמן העומד לרשותנו בכל מצב שרק אפשר, מתחילה ועד סוף. כך גואלים את תכונת הסופיות של הזמן, כי מנצלים אותו עד תום לפי איך שאני רוצה ומרגיש. הזמן לא עוצר אותי, אלא אני עוצר אותו כפי היכול בידי – איך שאני רוצה, ואז, מסיים השפת-אמת, ממילא אין מחסור.
עיפרון?!
מה שעדיין אני לא מבין בשיר, הוא השם שלו. למה לקרוא לקובץ העצות "שיר בעיפרון"? חוץ מהאפשרות הפשוטה שהשיר נכתב במקורו בעיפרון, נראה לי שגם כאן גלום מסר סמוי שמתקשר לאמור לעיל. שני ההבדלים המרכזיים בין עט לעיפרון הם האפשרות למחיקה ותיקון, והדיו. כשהייתי קטן, לא יכולתי לסבול שחוד העיפרון שלי עבה ומורח את הכתב, וחידדתי את העיפרון עד שהיה חד. התוצאה הייתה, שפעם בשלושה שבועות כתבתי עם עפרון חדש. כשגדלתי והתחלתי לכתוב בעט, החלפתי רק את המילוי של הדיו. בנוסף אפשר היה למחוק את העיפרון כך שלא השאיר זכר לטעות, לעומת עט, שא"א לחפות על טעות שנכתבה בעט אף פעם.
העיפרון, הוא כמו הזמן. ככל שמשתמשים בו יותר, כך הוא נגמר מהר יותר. המחיקה, זאת אומרת התיקון, גם כן יכולה להתבצע, ובמציאות של השיר שלנו, לשנות את אורחות חיינו לטובת חיים מלאים יותר מבחינה אנושית.
אם נשים לב לפרטים הקטנים שבתוכנו, לכל הדברים שבונים אותנו נפשית, נוכל להגשים את האנושיות שבנו. לפי הבנת המשורר, כל עוד ננצל את הזמן העומד לרשותנו לא רק לטובת הדברים החיצוניים, אלא גם פנימה, לעצמנו. וכמו בעיפרון, תמיד אפשר למחוק ולכתוב מחדש, כי בחיים הכול עובר...