פרשיות השבוע

לא שייך לתת ציונים לרבנים, ולהגיד מילים טובות או רעות על גדולי תורה, אבל בכל זאת - מזל שיש אנשים שעומדים על העקרונות שלהם. שלא נכנעים ללחצים. שממשיכים להחזיק בעמדות שלהם, לא משנה מה יגידו. כאלה שלא ישנו את השקפת עולמם התורנית לפי משבי הרוח בחברה, ולא יתקפלו בפני הדעות הרווחות בציבור.

כמו ראשי ישיבות ההסדר, למשל, שנפגשו בתחילת השבוע במרכז שפירא לאור כל הסיפור סביב ישיבת הר-ברכה, ולמרות הפיתוי, ולמרות הלחצים, ולמרות כל אלה שכל כך חיכו שתצא משם סוף סוף הכרזת מלחמה נגד צה"ל ושר הביטחון - הם לא נכנעו, ושמרו על עמדתם התקיפה שעדיף לחתור לפיוס מאשר להתעמת.

ישראל היום. עיתון אובקטיבי?

משבר חורף

כמה מראשי ישיבות ההסדר המשיכו מאותו כינוס היישר לערב שהתקיים בהר-נוף, בנושא "משבר ישיבות ההסדר", והסבירו לציבור שידע על קיומו של הערב את עמדותיהם - למה ממלכתיות אינה פשרנות, למה השפעה אמיתית על עם ישראל אינה יכולה לבוא מתוך מאבקים ומלחמות, למה דווקא המיליטנטיות עלולה לדחוק את הציונות הדתית לפינה ולהפוך אותה לגורם לא-רלוונטי, וכן על זו הדרך. הבעיה היחידה של המדור עם אותו ערב, היתה ה"משבר" שהופיע בכותרת שלו, וגם כמה פעמים במהלך הערב עצמו. נכון, חנוכה ותקופת אמצע-החורף שאחריו הם תמיד תקופה של "משברים" (במלעיל) בישיבות, גם בישיבות ההסדר, אבל עדיין קצת מוגזם להפוך כל התנגשות קטנה למשבר איום. נכון, אנחנו נבנים ממשברים, אבל להפוך כל דבר למשבר - ספק אם זה בונה משהו.

לא היום

כבר חשבנו שהגאולה בפתח. סוף סוף רואים את האור, קול התור נשמע בארצנו, תקוות כל הדורות מתגשמת לנגד עינינו: יש עיתון אובייקטיבי במדינה! הכוונה ל"ישראל היום", שבמשך תקופה ארוכה שמר פחות-או-יותר על איזון, בלי נטייה מובהקת לימין או לשמאל, נתן במה מכובדת לדוברים משני הצדדים ואפילו נתן תפקידים בכירים לחובשי כיפה. אחרי שנים רבות בהן החלק ה"מאוזן" היחיד בעיתונים היה בעמוד של התשבצים, היה נדמה שסוף כל סוף מתחיל שינוי לטובה. אלא שאז התחילה הבעיה - הוא התחיל להצליח. הצלחה כשלעצמה איננה בעיה, הבעיה היא שההצלחה הזאת עיצבנה קצת את המתחרים, ועכשיו כבר מתגלגלת במסדרונות הכנסת הצעת חוק שתנתק את "ישראל היום" ממקור המימון שלו, שכמו כל מקור מימון טוב - נמצא בחו"ל. בשלב זה עדיין היה ניתן להאמין שלפנינו סימנים של גאולה, אלא שכרגיל היא באה קמעא קמעא, ונתקלת בכל מיני מניעות ועיכובים; הקטע המאכזב הוא שעכשיו גם "ישראל היום" הפסיק לשמור על איזון, והוא עוסק בהשמצת הצעת החוק כנגדו, ובכך התגלתה האמת המצערת: מסתבר שעדיין אין דבר כזה עיתונות אובייקטיבית.

שווה צפיה

לא השנה

הערה על משהו שלא קרה השבוע: בחנוכה שעבר התקיים לראשונה יום עיון בנושא לימוד גמרא, תחת הכותרת "לימוד גמרא כבקשת אלוקים", ובו העבירו רבנים מישיבות שונות (עד כמה שאפשר לקרוא לפתח-תקווה, שיח יצחק, בית מורשה ועתניאל "ישיבות שונות") שיעורי גמרא בדרכים מחודשות ומקוריות. בקיץ נערך יום עיון נוסף באותו סגנון, ואפילו הכפיל את עצמו והפך ליומיים. ימי העיון הנ"ל עשו למדור טעם של עוד, והוא קיווה שזו תחילתה של מסורת חדשה מדי חנוכה, אבל חנוכה כבר הספיק לחלוף ללא זכר ליום עיון שכזה. נקווה שהוא בכל זאת יגיע מתישהו, ועד אז נסתפק בלימוד הגמרא הפשוט והמוכר.

טובים השניים

שכוייח השבוע מוענק ל"ערוץ מאיר", הזרוע האינטרנטית של מכון מאיר. למען האמת, השכוייח הזה היה צריך להינתן כבר לפני זמן רב, כשהערוץ העלה לראשונה את תוכנית פרשת השבוע שלו. תוכנית שעובדת על עיקרון פשוט מאוד - מנחה משוחח עם רב על פרשת השבוע, קונספט שמוכר לכל מי שהטלוויזיה שלו היתה פתוחה אי פעם ביום שישי ב-15:30 בערוץ 1. ובכל זאת מדובר בהברקה, כי על כיסאות הרב והמנחה יושבים הפעם הרב אורי שרקי ואראל סג"ל. הרעיון לשלב ביניהם (בלי לגרוע כמובן בערכם של אבי רט והרב אלון או הרב בני לאו, שערב שבת עדיין אינו שלם בלעדיהם) הוא פשוט גאוני, אם כי עדיין דרוש קצת ליטוש כדי לממש את מלוא הפוטנציאל שטמון במפגש ביניהם (שסג"ל ירגיש יותר חופשי להתבטא, שהרב שרקי ירגיש חופשי לדבר בקצב רגוע, ששניהם ירגישו חופשי להגיע ממשנתו הפילוסופית של הרס"ג עד לדמותו השנויה במחלוקת של הנרי ה-8, כמו ששניהם יודעים). כאמור, השכוייח הזה היה אמור ברגע בו השנים נפגשו לראשונה, דא עקא שהמדור התוודע לעניין רק השבוע. אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אז הנה: שכוייח למכון מאיר (האכסנייה של הרב שרקי מזה שנים) על החיבור עם אראל סג"ל, ומי יתן ובעקבותיכם גם ב"סופשבוע" של מעריב יתחברו עם הרב שרקי.

ותהייה קטנה לסיום

הדו"ח האחרון של המועצה לשלום הילד, סיפר בין השאר כי ב-30 השנים האחרונות גדל מספר התלמידים בחינוך הדתי/חרדי פי 5. נתון מעודד, אפילו אם הוא מתאר בסך הכל שינוי דמוגראפי. האמת היא שידענו כל הזמן שקיימת עלייה בתחום הזה, אבל רק בפרספקטיבה של 30 שנה אפשר לעמוד באמת על ההיקף שלה. מה שמעורר את השאלה - אולי כדאי לעשות זאת בכל התחומים, לא לקטר על המצב העכשווי אלא לחכות 30 שנה ורק אז לראות את התמונה בשלמותה?

בברכת ישר ושמאלה ברמזור.

(בתשובה לשאלה "הציונות הדתית לאן?")