בפרק א של ספר בראשית מתוארת בריאת הזכר והנקבה בדמות אחת - האדם: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כ"ז), ובלשון המדרש (מדרש בראשית רבה, פרשה ח, פסקה א): "אמר רבי ירמיה בן אלעזר בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם א"ר שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן.", וכדברי חז"ל: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם." (יבמות ס"ג.).
ברם ניכר מפשט הכתוב, כי היצירה המשותפת ששמה אדם אינה מוצאת את שלמותה: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (בראשית ב, כ"א), ומשכך מופרדת הנקבה מהשותפות ההרמונית שבאדם: "ויפל ה אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה: ויבן ה אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם: ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת." (בראשית ב, כ"ב-כ"ג).
תיאור זה אינו מעיד על יצירתה של הנקבה, שהרי זו נוצרה זה מכבר בד בבד עם הזכר, אלא דווקא על הפרדתה של הנקבה מהבריאה המשותפת הנקראת אדם על דרך ניסורה מהצד (צלע כצד), ובלשון המדרש: "איתיבון ליה והכתיב ויקח אחת מצלעותיו אמר להון מתרין סטרוהי היך מה דאת אמר (שמות כו) ולצלע המשכן דמתרגמינן ולסטר משכנא וגו." (שם).
דווקא עם הפרדתם, מצטווים בני הזוג לשוב ולדבוק זה בזה "והיו לבשר אחד". ברם הדבקות בבשר עליה מצטווים בני הזוג מקבלת נופך רוחני עם הקניית שמות חדשים לנקבה ולזכר - אשה ואיש. שמות אלה מבטאים פוטנציאל רוחני משותף, בהכילם את צמד האותיות "אש", בצירוף אותיות שמו של הקב"ה, ומבטאים ציפייה, כי הדבקות הפיזית תישא אופי רוחני משותף מצד האשה והאיש, ובלשון חז"ל: "איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתם." (סוטה י"ז.). במובן זה, חיבורם המקורי גב אל גב (כלשון המדרש) זוכה לתיקון, בהתחברותם המחודשת פנים אל פנים.
נמצא, כי הפרדתה של האשה משיבה דווקא את ההרמוניה הגופנית והרוחנית של בני הזוג, ללא הבדלי מעמדות וללא מאבקי כוחות, וכדברי ר יצחק עראמה: "... מה שיורה אליו שם אשה כי מאיש לוקחה זאת וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת אשת חיל מי ימצא ..." (עקידת יצחק, בראשית, שער ט).
ההרמוניה הרוחנית והפיזית המצופה מהאשה והאיש מתערערת באחת, עם הידרדרותם של האשה והאיש לעוון האכילה מעץ הדעת, בהשפעתה הדומיננטית של האשה: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל" (בראשית ג, ו). האשה פוגמת בהרמוניה הזוגית, בשמשה כגורם המדרבן לחטא (אין בכך, כמובן, כדי להסיר אחריות מהאיש לחטא האכילה מעץ הדעת).
עונשה של האשה משקף את שורש מעידתה. האשה, אשר התבלטה והשפיעה על האיש לחטוא בדבר עבירה, מתבטלת ומושפעת על ידי האיש: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך." (בראשית ג, ט"ז).
סיפור נפילת האשה שזור בסיפור נפילתה של הלבנה. מלשון הכתוב עולה, כי בדומה לסיפור בריאת האשה, אף הלבנה נבראת שוות ערך לחמה: " וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, ט"ז). רק בשלב מאוחר יותר, מאבדת הלבנה את מעמדה: "אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (שם).
מהמדרש עולה, כי בדומה לסיפור האשה, אף הלבנה מתבטלת דווקא כתוצאה משאיפתה להתבלט ולהפר האיזון בינה לחמה: "רבי שמעון בן עזאי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד א"ל הקב"ה לכי מעטי את עצמך..." (ילקוט שמעוני בראשית, פרק א, רמז ח) ניסיון הלבנה לפגום בהרמוניה שבין המאורות ולהיאחז בעמדת שליטה הוא המוביל לצמצומה. כלבנה, כך גם האשה אינה חלילה נבראת בנחיתות דרגא. מיעוטה הינו פועל יוצא מבחירתה להתבלט ולפגום בהרמוניה הזוגית.
עמדת הנחיתות אינה מאפיינת את מצבה הטבעי של האשה, ואינה משקפת את מעמדה הראוי בחברה בכלל ובד אמות ביתה בפרט. ואכן, במציאות מתוקנת, עתידה להתחדש האשה ולשוב למעמדה הראוי, תוך שחזור ההרמוניה הזוגית הפיזית והרוחנית, כנבואת ירמיה: "כי ברא ה חדשה בארץ: נקבה תסובב גבר." (ירמיה ל"א, כ"א), וכפירושו של רש"י: "שהנקבה תחזור אחר הזכר לבקשו שישאנה" (שם) (ור בדברי הרב י. יעקובסון בספרו - "חזון המקרא").
בדומה, אף הלבנה עתידה להתחדש ולשקם את מעמדה כ"מאור גדול", כנבואת ישעיה: "והיה אור הלבנה כאור החמה" (שם, ל, כ"ו).
במעמד הר סיני, בו חוזרים בני ישראל למדרגת האדם הראשון לפני חטא האכילה מעץ הדעת, משכילה האשה לתקן את רושם חטאה הקדמוני.
כחטא האכילה מעץ הדעת, כך גם חטא העגל מדרדר את עם ישראל לאבדן מדרגתו הבראשיתית. אלא, שבמעמד חטא העגל נוקטת האשה תפקיד פעיל בניסיון למנוע את החטא, וזאת להבדיל מהתפקיד הפעיל שנקטה האשה בדרבון חטא האכילה מעץ הדעת. יוזמה פעילה וחיובית זו מזכה את האשה להבטחה, כי עתידה היא לשוב למעמדה המתוקן והשוויוני, ובלשון המדרש: "דן אהרון בינו לבין עצמו. אמר: אם אני אומר להם תנו לי כסף וזהב, מיד הם מביאים, אלא הרי אני אומר להם תנו נזמי נשיכם ובנותיכם ומיד הדבר בטל. שמעו הנשים ולא רצו ולא קיבלו עליהן ליתן נזמיהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כח להציל לא נשמע לכם. נתן להן הקב"ה שכרן בעוה"ז שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים, ונתן להם שכר לעוה"ב, שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים." (תנא דבי ר אליעזר פ מ"ה),
כבנפילתה אף בעלייתה, מלווה את האשה דמות הלבנה. התחדשות האשה תהא כראשי החודשים, כהתחדשות הלבנה, המתקדמת לקדמותה, בבחינת "השיבנו ה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".