"אומרים שמשפט הפתיחה הוא הקשה ביותר. הנה הוא כבר מאחורי". כך פתחה ויסלבה שימבורסקה את נאומה בזכייתה בפרס נובל. מומלץ לנואמים להתחיל בחיוך. נתניהו עושה זאת בנסיבות המתאימות.
למשל, ב-99' על דפי נאום שנשא שלושה שבועות לפני שאיבד את השלטון הוא רשם לעצמו: תזכורת בסוגריים ["הערה: בדיחה על תעמולת הבחירות של אהוד ברק]".
כשהוא מגיע בנאומו לנקודה הזו נתניהו מנמיך קול, משנה אינטונציה כאילו נזכר במשהו, דבר מה שהוא רוצה לשתף מזווית אחרת, משנה את מנח גופו, רוכן אל הקהל כממתיק סוד וכביכול כלאחר יד הוא מספר את הבדיחה שתוכננה בקפידה.
הבדיחות הספונטניות של נתניהו עשויות היטב. הספונטניות תפורה עליו. הוא עוזב את הדף, משחרר בדיחה ולאחריה הוא תמיד משאיר מקום לנשימה ולצחוק הקהל. התיקים האישיים שבהם כתב את נאומיו שהגיעו לידינו מלמדים כי הכול, כולל הכול, מתוכנן. איפה לנשום, מתי לצחוק, להיכן להצביע.
בדיחה ספונטנית אחרת הייתה רשומה בדפים שלפניו בכנס השנתי של המו"לים: "אני מקווה שהזמנתם אותי לא רק על תקן של ראש ממשלה אלא גם על תקן של סופר. מספרים לי שפה ושם יש אפילו אנשים שלא היו מתאבלים אילו חזרתי לכתיבת ספרים, ובייחוד אם הייתי עוסק בכתיבה באופן אקסלוסיבי". את אותה בדיחה מיחזר בוועידת העורכים בבית סוקולוב: "אבא שלי רצה שאהיה עורך..." ובמסיבת עיתונאים: "פעם חלמתי להיות עיתונאי אני מניח שחלק מכם היו שמחים..."
כמי שרואה עצמו רדוף על ידי האליטות, אין פלא שבדיחות רבות שלו הן בסגנון "פולני", מעט מתבכיין או מלגלג על העוינות כלפיו. כמו למשל לגבי פציעתו במבצע סבנה מכדור שפגע בזרועו: "יש כאלו שמצטערים שהכדור לא פגע כמה סנטימטרים הצידה", או לגבי הלוחם שמשה אותו מטביעה במימי תעלת סואץ, "עדיין מנסים להבין מי היה מספיק אידיוט כדי להציל אותי".
בדיחות אחרות מלגלגות על יריביו מהתקשורת ומהפוליטיקה וכמובן עם שעשועי מילים: בלאגנץ, המחנה האנטי ציוני, איווט המעוות, ואפילו חיקויים של עיתונאים. הבדיחות הן רק אחד הדברים שהוא מתכנן וכותב לעצמו מראש.
אני כורדי אני
בנאום מודפס לחגיגות הסהרנה, נאום שניכר בו כי נכתב במשך כמה ימים בשל ריבוי הציטוטים מהמקורות, מופיע דיאלוג שכביכול התקיים רגע לפני שנתניהו עלה לנאום, בינו לבין יועציו.
אבל אני על הסהרנה לא מוכן לוותר. אתם יודעים למה? כי אני כורדי. בעצם כולנו כורדים, כי אברהם אבינו בא לארץ ישראל מאור כשדים, שזה אי שם בין צפון עיראק לדרום טורקיה. ואלוהים אמר לו, "לך, לך מארצך..."
נתניהו נוהג למתוח קו מתחת למילים החשובות ביותר בפסקה. הפעם הוא מתח את הקו תחת המילים: כי אני כורדי. תזכורת לשינוי האינטונציה. את הפסוק ניקד בקפידה של מורה ללשון. ולאחר שהגדיר את אברהם אבינו כעולה הראשון מכורדיסטן והאבא של כולנו, מופיעה הפסקה הבאה ובליבה סוגריים עם הוראות בימוי שהנואם מחלק לעצמו. במקרה הזה – מה לעשות עם הידיים.
הוא הגיע לשורה הנכונה והצביע לכיוון מחנה יהודה. באופן ספונטני.
בהמשך הוא ריגש את הקהל הכורדי בעוד מחמאות בסגנון עממי: "האויבים והמחבלים לא ידעו שיש להם עסק עם יהודים כורדים עקשנים", ואז מופיעה ההתייחסות אל האויב הנוסף. ה"הם". הלבנים האשכנזים, שלמעשה בדרכם שלהם, בדומה לאויבים ולמחבלים, רוצים להכחיד את היהודים הכורדים:
וכך, אחרי שהסביר לקהל שהוא בוחר בו על פני מזכירת המדינה של ארצות הברית, תיאר בדימוי מוחשי את אלו שמנסים "לטחון" אותנו ולהמיר את דתנו לאשכנזים, לא עלינו, הפך את עצמו לכורדי והרים את היד במקום הנכון, קינח נתניהו בברכה הכורדית, "אזוחן בריכה". ועל מנת שאשכנזי כמוהו לא יטעה בהגייה, ניקד אותה היטב ובוודאי חזר עליה כמה פעמים, עד שנשמע ככורדי אמיתי.
אני, אתם ואנחנו
לא התוכן, לא הסגנון ולא ההגשה, כולם יטופלו בהמשך, הם שיקבעו את גורלו של הנאום או הנואם. מניסיוני ככותב נאומים לאישי ציבור, יש רק נקודה אחת שקובעת והיא "נקודת המפגש" בין הדובר לנמענים. אם נוצר החיבור בין הדובר לבין קהל היעד, הדובר ישפיע על קהלו. איך נתניהו מלחים ומדביק את הקהל אליו ואל דבריו? איך הימין חש כזו אחדות גורל עם נתניהו?
פרופ' זוהר לבנת מהאוניברסיטה העברית בירושלים ערכה מחקר מעמיק, שמטרתו להבין כיצד נתניהו מצליח ליצור הזדהות וסולידריות איתו ועם הטיעונים שלו. אחרי ניתוח של עשרות נאומים, היא בוחרת להתמקד דווקא בדברים הפשוטים ביותר שגורמים להתלכדות של הדובר עם מאזיניו. היא מגלה בנאומיו שימוש תכוף באמצעים לשוניים בסיסיים ואפקטיביים.
ראש הממשלה משתמש כל העת בגוף ראשון שהופך לגוף שני רבים. "אני רוצה לומר לכם", "תרשו לי לשתף אתכם", "אני אציג לכם כעת", "אני מבטיח לכם..." כך הוא מייצר שיחה בינו לבין המאזינים. אני ואתם. ברוח זו הוא גם יודע להשתמש ב"גוף ראשון רבים" ("אנחנו"): "החיילים שלנו", "כולנו מאמינים", "כל אחד מאיתנו", "המדינה שלנו...."
השימוש הנכון ב"אני ואנחנו והמשותף בינינו" הוא סוד ההצלחה. כותרת המחקר של לבנת: "כמו כל העם, גם אני התרגשתי" – ציטוט של נתניהו בנוגע לגלעד שליט.
כך יתאר ראש הממשלה את הישגי ישראל ואפילו את המבצעים המסווגים שלה. שבועיים לפני מועד ב' של בחירות 2019 הוא תיאר תקיפה של צה"ל כלפי כוח איראני בסוריה במילים:
ה"אנחנו" שבו מנסים לפגוע, הוא גם ה"אנחנו" שתוקף ופועל, הוא ה"אנחנו או הם". כל העם הוא הצבא שתקף בסוריה. חוקרי המשטרה הם יריבים שמתנגדים "למדיניות שלנו". הם רוצים "להפיל אותנו". אני זה אתם. אתם זה אנחנו. כל העם נתניהו.
"אתם חוד החנית"
במעבדה לפסיכולוגיה פוליטית בהר הצופים מוצאים שמלבד הניסוח הסגנוני יוצר נתניהו את החיבור לקהל באמצעות שלוש שיטות מרכזיות. האחת נכונה עבור כל אדם בכל זמן: פשוט לחלק דברי שבח.
נתניהו עושה זאת בנאומים כמעט כלפי כל מי שנמצא מולו. מסקירה של מאות נאומי נתניהו עולה ש"אתם חוד החנית" היא המחמאה השגורה ביותר על פיו והוא חילק את הדימוי הזה כבר לעשרות גופים שבפניהם נאם. אם כי כוחו הוא דווקא להתאים לכל אחד את המחמאה המתאימה לו. למשל, כשהוא אוכל מופלטה במימונה ומתפייט על הבדידות בעולם המודרני:
"להכניס אורחים", אומר נתניהו למארחיו, "אין דבר יותר יהודי מזה", אם כי כשהוא פוגש את הדרוזים הוא נותן להם מחמאה דומה ומבקש לדבר איתם "על הערכים שאנחנו היהודים לומדים מכם – של הכנסת אורחים..." פנחס ספיר אמר פעם, "על חנפנות איש לא קיבל עדיין סטירה".
השיטה השנייה, המתבקשת, היא הצבעה על המכנה המשותף. הוא עושה זאת כדרך קבע מול מנהיגים זרים. כל אורח מסין ועד ברזיל זוכה לתיאור כיצד יש קשר עמוק ומיוחד בין העם בישראל לבין עמו של המנהיג האורח, מונגולי/טיבטי/אפריקאי – יהיה מי שיהיה. אין לנתניהו נאום מול אורח מחו"ל שהקשר המיוחד לא יודגש. לעיתים גם יגייס את רחובות ירושלים.
בישיבת מרכז הרב הדתית יספר על הקשרים ההדוקים של סבו לרב קוק ויצטט מדברי הרב; לשליחי חב"ד יזכיר את מפגשו כדיפלומט עם הרבי מלובביץ' ויצטט אותו; לראש ממשלת ליטא יאמר: "יש ישראלים רבים ממוצא ליטאי ואתה מדבר עם אחד מהם"; לשר ההגנה של ניו זילנד יספר: "בני, אבנר, מטייל כעת בניו זילנד. דיברתי איתו אתמול בלילה והוא סיפר לנו כמה יפה המדינה"; לחיבור לנשיא ברזיל הוא יגייס את הבן השני: "אתם יודעים ששמו הפרטי של הנשיא בולסונארו בעברית הוא יאיר, שהוא גם שמו של בננו"; מול נשיא צ'אד האפריקאי יתפעל: "גיליתי היום – הנשיא דבי אוהב לקרוא היסטוריה, אני אוהב לקרוא היסטוריה... אתם סבלתם בגלל היותכם שחורים, אנחנו סבלנו בגלל היותנו יהודים", ולאחר שביקר בנושאת המטוסים האמריקאית שעגנה במפרץ חיפה סיפר:
באמצעות חלוקת דברי שבח והבלטת המשותף מצליח נתניהו לשאוב את הקהל האמריקאי. הוא יודע לתאר היטב כיצד האמריקאים והישראלים חולקים ערכים דומים, מאמינים ופועלים באותה צורה כדמוקרטיות ידידות ומפליג בשבחים לסיוע של ארצות הברית לישראל.
גם הנשיא אובמה, אפילו הנשיא אובמה, קצר לא מעט תודות ושבחים מראש ממשלת ישראל, אך לא היה אחד שנתניהו הרעיף עליו שבחים ודברי חנופה כפי שהרעיף על טראמפ. ציבור הבוחרים בימין, בארצות הברית כמו בישראל, מייחס חשיבות למחמאות שמנהיגם מקבל מהעולם הרחב.
השיטה השלישית של נתניהו לחבר את קהל השומעים לדבריו היא סגנונית אך מאוד אפקטיבית – התייחסות אישית למי שיושב מולו: "אני רואה כאן את...." דיבור עם אנשים ספציפיים שמולו תוך שימוש בשמם הפרטי.
פרופ' זוהר לבנת מביאה דוגמה מנאומו בטקס התחדשות הספרייה הלאומית. הוא סיפר איך התרוצץ בספרייה להביא לאביו ספרים, ופנה לנשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, שעבדה שם בעבר ונכחה בטכס: "דורית, אני לא יודע, יכול להיות שגם את עזרת לתת לאבא שלי משהו".
הטיוטות שבידינו מלמדות שדבר מזה אינו מקרי. שמות האנשים מופיעים עליהן בכתב יד ולצידם המחמאות הכביכול ספונטניות. "להוסיף נגיד עצמאי ויוצא מן הכלל", כותב לעצמו תזכורת על אחד הנאומים. באחר הוא מציין לעצמו את ההישגים של כל אחד מהיושבים מולו. ראש העיר – בנייה. שר האוצר – הגירעון. לפני אזכרות לחיילים הוא מקבל מידע על המשפחה השכולה מהמזכיר הצבאי. באחד המסמכים שבידינו הרקע לנאום כולל אפילו את בעיות לחץ הדם והסוכרת של האם השכולה. הוא ידע לציין זאת בשיחה. בנאומי שכול וזיכרון הוא מקפיד להוסיף בכתב יד את שמות בני המשפחה.
אני חייב להגיד לכם שאני התחלתי כשוטף כלים בבית ספר התיכון בארצות הברית והגעתי לראשות ממשלה...
נתניהו מספר זאת לקהל בארצות הברית. קהל אמריקאי אוהב סיפורים על כאלה שהתחילו מלמטה וגמרו ראשי ממשלה. נתניהו לא החל כשוטף כלים בבית ספר, הוא נולד ל"משפחת אצולה", מבוססת כלכלית ומקושרת פוליטית. גם אם שטף כלים בתיכון היהודי המבוסס בו למד בארצות הברית הוא עדיין היה בנו של הפרופסור מרחביה, אבל הקהל האמריקאי רוצה לשמוע ש"כל אחד יכול" להגשים את החלום האמריקאי. אז נתניהו תורם סיפור משלו איך כל אחד יכול. נתניהו מדבר עם כל אחד בשפתו.
"אני כמוכם" עובר המסר הסמוי. נתניהו מדבר לכל קהל ב"קודים" שרומזים על המכנה המשותף ועל הזהות העמוקה שיש ביניהם. מה שמותאם לקהל האמריקאי לא בהכרח מותאם לקהל הבית"רי.
גם כשאני נפגש עם שועי עולם, אומר נתניהו, אני בעצם איתכם, בשמכם. אני עושה זאת עם אותה רוח. אנחנו אחד. הימין זה אני. כשרודפים אותי, רודפים אתכם. כשרודפים את שרה, רודפים את הימין. אנחנו אחד.
----------------------------------------------
מאות מסמכים פרטים של נתניהו נחפשים בספר חדש: סודות נתניהו מאת קוה שפרן.
טיוטות שראש הממשלה כתב לעצמו כיצד להגיב לחקירות נגדו; הערות שוליים שהוסיף בדפי נאומיו; הנחיות בימוי והגשה(כגון: ׳להרים יד׳ להצביע לכיוון השוק, להרים את החוברת, לומר מילה במילה״); משפטים שרצה לומר ומחק; הנחיות ליועציו ומברקים סודיים שכתב עוד מימיו כדיפלומט.
קוה שפרן, המשמש כזכיין של משרד ראש הממשלה לאימון השרים וחברי הכנסת להופעה בפני קהל ומצלמה, מביא בספר סיפורים ייחודיים מאחורי הקלעים של מה שהתרחש במערכות הבחירות האחרונות בבלפור ופרטים חדשים על התנהלותו של נתניהו לבניית תדמיתו לאורך השנים.
זהו פרק ראשון מתוך הספר שיצא לאור על ידי כנרת-זמורה דביר