תנו רבנן:
'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז'.
מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו
והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר
ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו.
אמר לו: ריקה! כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.
כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!
אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.
היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו, יצאו בני עירו לקראתו,
והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי.
אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי?
אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.
אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל.
אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי.
אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.
אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות'.
'הטוב הרע והמכוער' הוא המערבון הקלאסי של הקולנוע. לכאורה, מדובר בסרט שבתקופתו נחשב למיטב האקשן הקולנועי, אך במבט שני מדובר בסרט עם לא מעט תחכום. במאי הסרט מציג לנו דמויות 'מושלמות' של טוב, רע ומכוער, כבר מהמפגש הראשון שלנו אתם. התלבושות, הקולות וטכניקות הצילום גורמים לנו הזדהות מיידית (ולא כל כך מודעת) או דחייה מהדמויות השונות. הדבר המדהים הוא, שגם בהמשך הסרט, כאשר שלושת הדמויות רודפים בלהט אחרי אותו מטמון, באותה עקשנות ובאותם דרכים נלוזות - עדיין מקוטלגים הדמויות בראשנו בדומה לכותרת הסרט ולהצגתם בפתיחה. הבמאי הציניקן הצליח עד כדי כך, שאנו כלל לא שמים לב לאיזה בור נפלנו.
זה כוחה של אהבה ממבט ראשון. וכן של שנאה. חז"ל דימו את הרושם ראשוני כדיו הכתוב על נייר חדש, אשר רישומו עמוק מכל.
היופי והתחכום באגדות חז"ל, שכמעט תמיד ניתן לקרוא אותם משתי זויות שונות, וששתיהן נכונות באותה מידה.
חז"ל השתמשו במוטיב המכונה בספרות 'מסר כפול', ובכדי להצליח ולפצח את כל אותם מסרים הטמונים בדבריהם, עלינו לקרוא את האגדה מכל כיוון אפשרי
מיהו הגיבור באגדת חז"ל שלמעלה? ממי דורש רבי אליעזר בסוף המדרש להיות 'רך כקנה' ולא 'קשה כארז'? למי מכוונים דבריו?
ניתן להסביר שכוונתו למכוער.
פגיעתו של רבי אלעזר אכן קשה היא, אולם תגובת המכוער קשה פי כמה. עלבונו של המכוער הוא תגובה נורמלית, וכבר אמר הרמב"ם שאין זו דרך נכונה להיות מאלה שאינם מרגישים כלל כאשר פוגעים בהם. כל פסיכולוג מתחיל יפליג בטיפוח 'הערכה עצמית חיובית', ולכן נדרשת מהאדם רגישות לכבודו והערכתו ולפגיעה בהם. הגמרא מספרת בגדלותם של 'הנעלבים ואינם עולבים', ולא על אלו אשר אינם נעלבים כלל. אך יחד עם זאת, מהווה תחושת העלבון מבחן גדול לגאוותו של האדם. הגבול בין הערכה עצמית נכונה לגאווה - דק ועדין. בטהרת המצורע מצרפת התורה יחד עם הארז את האזוב, השפל שבצמחים, לסמל לאדם את הצורך בשילוב התכונות, שילוב המתבטא במדרש אצלינו ב'קנה'. חוסנו של הארז מאפשר לו מחסום בפני פגיעות, אולם כאשר אכן נפגע - נעקר ממקומו. לעומתו הקנה אכן חש ברוחות הסוטרות על פניו, אך מייד חוזר למצבו הראשוני, שב ומתפייס כאילו לא היו דברים מעולם.
אופיו של המכוער דומה לארז. העלבון אותו ספג היה חמור, וטבעי הדבר שיפגע. אך כאותו ארז, רוחות הסליחה החוזרות ונשנות נתקלות בחוסנו של העץ ובאטימותו, ולא מועילה השתטחותו של אותו צדיק על שפת הנהר, ונחישותו בהליכתו אחריו על לעירו.
קשיות עורף מרמזת על גאווה, וזו באה לידי ביטוי מובהק באותה תחושה מחלחלת של שמירת טינה, קטנה ועמוקה, אשר לכולנו היכרות אישית איתה. ואם לא די בכך, הרי שעלבונו של אותו מכוער ממוקד בפגיעה האישית בלבד, ללא יחס או מאבק על כבוד אנשי עירו, היפים או המכוערים. אנשי עירו יפים הם, שהרי יוצאים לקבל את פני רבם הגדול, אך גם למולם נותר האיש מכונס בדימויו האישי: 'כך וכך עשה לי'. סלחנותם ויופים של אנשי העיר משתקפת אל מול קנאותו, ורבי אלעזר אשר נפגש באותם תכונות, זה כנגד זה, נכנס ודורש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה'.
מאז הופעת סרטי המערבונים ועד אחרון סרטי האקשן שמופיעים על המסכים כיום, לא נוכל למצוא את סצינת החרטה. דמות הרע ה'מושלם' מאבדת את זוהרה אם תכופף עצמה בפני הטוב. מצד שני, גם דמותו של הטוב לא תושלם ללא העימות הסופי בו נפרע החוב והרע חוטף את המגיע לו. ה'טוב הרע והמכוער' לא יהייה אותו סרט אם נוריד את סצינת הסיום המפורסמת, בו נותר המכוער קשור בבית הקברות ומקלל כמיטב יכולתו את הטוב הדוהר לאופק המדבר הצחיח. החרטה והמחילה הושארו לסרטי הדרמה ולאופרת הסבון, שם משלימים את כל הסצינות החסרות בסרטי האקשן, עם ריבית והצמדה.
*
בהרהור נוסף, משתנה התמונה על פניה. גיבור הסיפור אינו המכוער, אלא רבי אלעזר עצמו. נניח, שבדרשתו החדשה, רואה רבי אלעזר לנגד עיניו את עצמו.
לימוד התורה האינטנסיבי, הכמות המצטברת בנפשו של הלומד, יכולה להוביל לתחושת מלאות ולקבעון. בהעדר רכות וגמישות, ככל שיוסיף האדם ידיעות, עלול הוא לאבד את סבלנותו, ומבטו על העולם יצטמצם ויהפך קנאי ונוקשה - 'והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה'. רבי אלעזר מהלך על שפת הנהר, ושמחתו נובעת מדמותו המשתקפת במים שמתחתיו, אשר תואמת את העולם הנוקשה הקיים בקירבו. ואכן, ברגע שפוגש ארז שכזה אדם שונה, אשר בבואתו איננה דומה לזו שהכיר לפני רגע קט, דוחה הארז מעליו רוח זו: 'ריקה, כמה מכוער אותו האיש'. ושמא אף בני עירו כולם כמוהו, ואף אותם יש לדחות ללא מחשבה שניה. אולם מייד, כאשר מטיח המכוער את דבריו, עומד רבי אלעזר על טעותו הנוראית, ומבין ש'כמים הפנים לפנים', והכיעור שניבט אליו מפניו של אותו האיש, אינו אלא כיעורו שלו. רבי נחמן כותב שעל האדם לזכך את אישיותו עד לרמה זו שיאירו פניו כמראה, ויראה כל המביט בהם את אשר עליו לתקן. מייד נשבר הארז בסערה, 'נענה לו ואמר - מחול לי!'.
הגמרא עמוסה בסיפורים בהם מתוארים מעשי התנאים והאמוראים, אף כשמדובר בחטאים מביכים. המכנה המשותף כמעט לכל הסיפורים, בא לידי ביטוי ביכולתם המיידית של הגדולים להודות בטעותם. החל מדוד המלך אשר פוסק 'חטאתי להשם!' וכלה בחז"ל אשר גם הם אינם מכסים את חטאיהם, ולו בכדי שנוכל אנו ללמוד תכונה אמיצה ועצומה זו של קבלת אחריות על מעשינו, ללא תירוצים וולא השתמטויות: 'נענה לו ואמר - מחול לי!'.
לאחר תשובתו רואה רבי אלעזר ביופי אנשי העיר, על אף שקבלו את פניו בדיוק באותה לשון של המכוער: 'שלום עליך רבי'. לאחר החרטה, הופך הארז לקנה, אשר בגמישותו מסוגל גם ליציבות ומלאות, וגם להצליח וליהנות מהרוחות הנושבות סביבו ללא תחושת איום.
חוזר רבי אלעזר לבית מדרשו, ודורש מעצמו ומתלמידיו להתמלא ברוך וגמישות אלו, בכדי להתרחב ולהכיל אף את אותם מכוערים נהדרים המשוטטים בעולם. ואף ספר התורה, אשר ללא ספק מבטא את הדבר היציב ביותר (והיחיד) בסערות העולם, נעזרים אנו בכתיבתו בקנה זו, המתאים עצמו למהלכי העולם, על יופיים וכיעורם.
ביקורתיות ודחייה של דעות המנוגדות לך ושאינם מתאימות לבית מדרשך - אינה משקפת תורה גדולה, אלא משקפת את קשיחותו ואטימותו של הכלי המכיל אותה. גיבורי המערבונים מאופיינים תמיד בקשיחות ובמלאות-עצמית כזו שאינה משאירה מקום לאיש. ודווקא דמות זו של 'הפרש הבודד' מושכת וקורצת, שכן במבט ראשון עדיף הארז על הקנה. ממבט זה התנערו האמריקאים והשלימו את המשפט: 'אהבה ממבט ראשון - גירושין ממבט שני...'.