ושוב, כמו תמיד בארץ-ישראל, האבנים רותחות,
האדמה איננה מכסה.
ושוב קוראים אחי מן המצר.
כלבים קצוצי אזנים צועקים בלילה אל הנכרי הנע
ואחיהם עונים לעמתם.
ושוב, כמו תמיד בארץ-ישראל, אבני המראשות מסכנות.
רבים מן הנמים רואים סלם.
הלבנה גדולה יותר ומניעה
גמולות משוררות ועוד סהרורים
והאורבים נמים על אם הדרך, כמאז.
ושוב, כמו תמיד בארץ-ישראל,
שער-הרחמים נעול עדין
ואבני קברים בצל חומה.
ושמש אלולית וההרים נוטפים עסיס
והגבעות תתמוגגנה
ודבש נגר.
ושוב, כמו תמיד בארץ-ישראל,
עינים מציצות מכפות המזל
ושולי האבנים פיח שרפות רחוקות
וטרם שחר מלאה הבקעה ערפל
ובעונת האבטיחים סוער הים.
ושוב, כמו תמיד בארץ-ישראל,
הדרכים כואבות מעקבות עולי רגל
ואלהים מרגיש כמו בבית
ואחי עודם קוראים מן המצר.
וכח אש
וכח לילה
ומחט לא תעבר
ונוצה בהרים.
ושוב, כמו תמיד בארץ-ישראל,
האבנים זוכרות.
האדמה איננה מכסה.
הדין נוקב את ההרים.
(מתוך: איוּמה, 1980)
חשבון נפש נתפס בעינינו כהפך מן השאננות. האדם נדרש למאמץ נפשי של יציאה מתוך השגרה והסתכלות אחורה על מעשיו. אנחנו רגילים לראות את התנועה הנפשית הזו כשייכת לעולמם של אנשים יראי-שמים, שכן אדם המגדיר את עצמו כ"ירא", מטבע הדברים איננו יכול להיות שאנן. והנה, בשיר שלפנינו עושה חיים גורי - שאולי לא מגדיר את עצמו כאדם "ירא-שמים" דווקא - סוג אחר של חשבון, שונה אך גם מאוד דומה. אין זה חשבון על העבר, על מה שהיה, אלא על ה"עובר", הדברים החוזרים על עצמם וכך נשארים זמניים וקבועים גם יחד. זה שיר של ימים נוראים - החל מן ה"שמש האלולית", עבור אל ה"אחים הקוראים מן המצר" (מה שיזכיר אולי את "ממעמקים קראתיך ה' ", דברים הנאמרים בימים אלו), וכלה בשורת החתימה - "הדין נוקב את ההרים". אבל נדמה שעל-פי המחבר, מצב זה של דריכות בציפייה לימי הדין איננו מיוחד לתקופה מסוימת בשנה, אלא - "כמו תמיד בארץ ישראל"...
מה יש בה בארץ-ישראל, זו שעליה אומר בנימה אירונית משהו חיים גורי החילוני ש"א-להים מרגיש בה כמו בבית"? ובכן, ראשית כל קשה לפספס את הקשר העמוק של המחבר לארץ זו, באהבתו הגדולה אליה שבוקעת מתוך כל שורה בשיר. לדעתו, זוהי לא פחות ולא יותר מאשר ארץ אחרית הימים, כמעט גן עדן. המילים "וההרים נוטפים עסיס והגבעות תתמוגגנה" לקוחים מדברי הנביא עמוס:
"הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה".
ולא מיותר להיזכר גם במילות ההמשך:
"ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלהי".
אלא שהתמונה האידילית הזאת, על פי המחבר, היא נכונה אך לא שלמה. ה"שמש האלולית" בראשיתו של הבית מזכירה לנו שהדברים אינם פשוטים כל כך, ואל לנו להיתפס לשאננות. זוהי ארץ שהיא גן עדן, אך היא גם ארץ שבה כל יום הוא יום הדין. המציאות הפרדוכסלית הזאת מומחשת יפה בבית קצר נוסף:
"הלבנה גדולה יותר ומניעה
גמולות משוררות ועוד סהרורים
והאורבים נמים על אם הדרך, כמאז."
אותה "גמולה משוררת" היא דמות חידתית, חצי-אגדית, מתוך הסיפור של ש"י עגנון "עידו ועינם". סהרורית היא יוצאת בלילה מביתה ושרה שירים בשפה שאיש אינו מבין. לדעת רבים דמות זו מסמלת את השכינה, את כנסת ישראל, שגם היא כידוע נמשלה לירח. אך במישור הפשוט יותר אפשר לראות בגמולה דמות שאיננה מסתפקת בגבולות המוחשי, היא נכספת אל משהו נשגב יותר, רוחני יותר, ואותו היא מחפשת בלילות הירח המלא בלי לשים לב למציאות שמסביב. אך מציאות זו, אומר המחבר, עלולה להיות קטלנית, שכן "האורבים נמים על אם הדרך, כמאז". וכך משתלבים להם הכיסופים אל הדברים הנשגבים עם הצורך להישמר מן האויב האורב, ואף להשיב כנגדו מלחמה. אין לשכוח שחיים גורי שייך לדור שהקריב את הכול למען התקומה (דברים שהוא נתן להם ביטוי בשירו הידוע ביותר, "הנה מוטלות גופותינו" שנכתב לאחר נפילת הל"ה), והוא איננו מסוגל להתעלם מזעקת האחים "מן המצר".
נכון לעכשיו, קשה שלא להסכים אם המחבר שבארץ זו שבה "הדבש ניגר", בינתיים מידת הדין "נוקבת את ההרים". אך מלבד הדין, אנו עוסקים בימים נוראים בדבר נוסף, והוא הרצון להתעלות. בליל ראש השנה ויום הכיפורים אנו פותחים את הארון ואומרים: "מי יעלה בהר ה' "! המחבר מרגיש שהדרך לעליה זו חסומה בפניו שכן "כמו תמיד בארץ ישראל, שער הרחמים נעול". באמת, הוא איננו אדם דתי, אך קשה לומר שאינו מאמין. שהרי השורה לא נגמרת כאן, המשפט המלא הוא "שער הרחמים נעול עדיין". ואם חיים גורי אינו מאבד את האמונה, אין לנו אלא לעשות קל וחומר בעצמנו.