בסרט הזה כבר היינו, ועוד איך.

לאחרונה התגלגלה לידי אחת מקלטות סרטי הגמר של בוגרי מחזור ח', בבית הספר "מעלה". בקלטת רוכזו כל הסרטים העלילתיים של בוגרי השנה האחרונה, שישה סרטים סך הכל, וכמו כל סרוג מצוי שאוהב לפגוש את החבר'ה על המסך, ובמיוחד לחפש שמות מוכרים בכתוביות שבסוף, התיישבתי גם אנוכי לצפות במעשי ידינו (עלק ידינו) להתפאר. כבר בסרט השלישי, התחדדה בי התחושה שבסרט הזה כבר הייתי, רק שעדיין לא עליתי על החוט הרעיוני המקשר בין שלושת הסרטים הראשונים. שני סרטים נוספים כבר הביאו אותי סופית למסקנה, שמדובר ברעיון מרכזי אחד, שפשוט חוזר על עצמו בוריאציות שונות כבר חמש פעמים, והוא אפילו מוכר לי מהיכן שהוא. לאחר כמה דקות כבר ירד לי הטלכרד לגמרי ונזכרתי מאיפה מוכר לי הרציונל: "ההסדר", סרטו של יוסי סידר, (מורה ב"מעלה"), שעשה את כל חובשי הכיפות וסורגותיהן לבוגרי הסדר (כי כמעט כל חובש וסורגת כיפה צפו בסרט), הסרט ההוא כבר ביקש לומר קודם את שביקשו לומר חמשת הבוגרים שצפיתי בסרטיהם, רק שהוא עשה זאת לפניהם, וגם הרוויח על זה כסף. אקדים ואומר, שאינני מבקר קולנוע, ובדרך כלל גם אינני מבקר בקולנוע. אפילו ב"נקודה" יש מישהי שמבינה יותר ממני בסרטים, והיא אפילו כבר כתבה את שבלבה על חלק מהסרטים, ובכל זאת, נדמה לי שבכתבתה של חיותה דויטש ( נקודה 244 ), היה העיקר חסר מן הסרט, ועל אותו עיקר ברצוני להתעכב, שכן הוא מדיר מעט שינה משנתי מאז צפיתי בסרטים.
"אפשר לעשות משהו לבד, בלי שכל הזמן נעשה הכל ביחד?"
(איכה תוקפת את חברותיה המתנחלות, בתום עוד עצרת המונים)
ב"איכה" של לייזי שפירא, הרעיון מובע באופן מינורי יחסית, ובקריצת עין, שכן מדובר בסוג של קומדיה. איכה היא ילדה אומללה שהוריה המתנחלים המתלהבים תקעו לה שם כבד מנשוא, עמוס אידיאולוגיה, והם לא מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על החלפתו. איכה מתגלה כקצת מרדנית. בהפגנה הגדולה היא פורשת מחברותיה, והולכת לקנות גופיה, וגם כשהיא נעצרת בטעות עם פעילי הר הבית, היא לא מתביישת לספר לאימה שמדובר בטעות אומללה, ושהיא בסך הכל הלכה להחליף את שמה המעיק. כבר כאן ניתן לראות את המאבק בין החיים הפרטיים, האישיים, של איכה לבין האידיאולוגיה החונקת והכפייתית שמייצגים הוריה. בהומור דק עוטף שפירא את המראה שהוא מציב מולנו, ממנה עולה נימה ביקורתית על החיים האידיאולוגיים שרומסים את מאוויו האישיים של הפרט. האימא האידיאליסטית של איכה היא ללא ספק הדמות המעצבנת של הסרט, והמלחמה של בוגרי מעלה מתחילה: הגופייה של איכה, והאומללות מהשם שלה, מול האידיאולוגיה הדורסת והבלתי מתחשבת של הוריה וחברותיה.
" נעשה בדיקת חמץ במחצית"
(רובי מציע לאמו הנודניקית, שמתעקשת לקיים בדיקת חמץ באמצע המשחק של מכבי).
בסרט "חמץ" של איציק יובל מדובר לכאורה בסיפור אישי ולא מייצג, של אם מעיקה שיורדת לחיי בנה חסר האופי. לכאורה אין כאן שום אידיאולוגיה רומסת אלא סתם אימא פולנית, אלא שבמקום האידיאולוגיה יש כאן דת, שאותה מייצגת האם הרומסת לאורך כל הסרט. האם הדוסית היא זו שדוחפת לבדיקת חמץ בזמנה כהלכתה, והיא זו שבגללה אי אפשר להציע אפילו כוס מים לאורחת, כי המטבח סגור בערב פסח. נכון, זו יכולה להיות סתם אימא לחוצה, אבל מה לעשות שבסופו של דבר, הסרט כורך את המועקה עם הדת, שכמו האידיאולוגיה של אימא של איכה, מפריעה לאדם הפרטי לחיות חיים משלו. שוב מזדהה הצופה עם קורבן האידיאולוגיה והדת, ושוב הוא מצליח בקלות לחוש סלידה מהדמות האידיאולוגית, במקרה הזה הדוסית, שמפגינה חוסר רגישות לסביבתה. החמץ של הסרט, הוא ללא ספק האימא הדוסית שרומסת את חיי בנה, שבסופו של דבר יוצא לחרות, ועוזב את הבית עם מוכרת שואבי אבק. 2-0 לאיש הקטן במלחמתו בדת ובאידיאולוגיה המעיקות.
"להתפשר ?, זו מילה חמודה שלא שמעתי הרבה זמן…."
(כרמל מתלהבת ממיקי, שמחליט להתפשר ולהתיישב במסעדה ללא תעודת כשרות)
ממש לא נחמד להיות דוס בסרטים של בוגרי מעלה. בסרט "פרחים ועיתונים" של מיכה בן שחר, (מבחינה קולנועית, לדעתי, הסרט הטוב ביותר בקלטת), החפיפניקים מנצחים את הדוסים, ששוב מגלים חוסר רגישות לאחרים. כרמל היא בחורה דתייה, אבל היא לא מספיק דוסית בשביל יוני, בחור הישיבה, שמחליט לסיים עמה את הקשר. כתגובה לעזיבתו של יוני אותה, היא מחליטה להתעלל מעט במיקי, בחור דתי אבל לא יותר מידי, ולנסות אם אכפת לו יותר מאישיותה או מרמתה הדתית. בסופו של דבר, האהבה מנצחת את דקויות ההלכה, מיקי מתפשר על מספר הלכות כדי לזכות בכרמל, והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כאן כבר צריך להיות עיוור בשביל לא לראות את הקו שממשיך מהסרטים הקודמים: האהבה פורחת כמו פרח רק במקום בו ההלכה נובלת. ככל שהרמה הדתית עולה, יש פחות סיכוי לאהבה. דווקא יוני, בחור הישיבה, הדוס, הוא שמגלה חוסר רגישות מקומם כלפי כרמל. הוא בז להתרגשות שלה מחתונת חברתה, הוא מצטט לה את הרב אבינר במקום להתייחס לטענותיה בצורה עניינית, והוא מטיף לה מוסר כשנפלטת לה קללה. אצל יוני לפלוט קללה זה לא אנושי, 'אנושי זה להתגבר' הוא אומר. כרמל שבורת הלב, שרוצה להיפגש עם בחור ולא עם הרב אבינר, מגיבה על עזיבתו של יוני אותה, בויתור על ברכת המזון (עוד הפסד לדת…). היא יוצאת לחיפוש אחר האהבה, ומוצאת אותה, איך לא, אצל מיקי הרגיש, שבניגוד ליוני הדוס, לא מתעקש יותר מידי על דקויות ההלכה. שוב, הדת יוצאת רע מהסרט של בוגרי מעלה. המתפשרים הרגישים שוב מנצחים את הדוסים האנטיפתיים. 3-0, לרומנטיקה על הדת והאידיאולוגיה, וזה עוד לא הסוף.
"מה קרה?, נגמרה לך האידיאולוגיה ?"
(חסידה החיילת לועגת לברוך החייל שהחליט באופן מפתיע לוותר על פינוי המתנחלת מהגבעה)
על סרטה של שושי גרינפלד, "פינוי", קשה להעמיס מסרים ורעיונות כבדי משקל, שכן מדובר בקומדיה סאטירית גדושה בדמיון מופרע, ולא בדרמה, ובכל זאת, גם ב"פינוי" האהבה מנצחת את האידיאולוגיה. ברוך וחסידה נשלחים לפנות את חברונה המתנחלת מהגבעה. ברוך מתאהב בחברונה, יורד מתוכנית הפינוי ולאחר חתונה מזורזת, מתנחל גם הוא על הגבעה. האלטרנטיבה של חברונה המתנחלת לגבעה, היא נסיעה לניו-יורק, כך שלא מדובר באידיאליסטית גדולה, אבל איך שלא יהיה, גם ב"פינוי", האידיאות הגדולות נכנעות לאהבות הקטנות, וגם הדת, שמיוצגת על ידי המתנחלות שמתחתנות בקלות בלתי נסבלת, ועל ידי הרב הקומבינטור, לא מרוויחה נקודות בסרט הזה. לזכותה של גרינפלד ייאמר, שכל הדמויות בסרט מעוררות גיחוך, לא רק המתנחלות והרב.
"… ואתה רק אומר בעזרת ה', בעזרת ה', ושום דבר לא עוזר"
(יעל גוערת בבעלה מאיר שלא ממש יודע כיצד לעודד אותה לאחר כישלון נוסף של ניסיון להרות).
מכל הסרטים, הסרט "הלל" של ליאת כהן, הכי קומם אותי. כאן כבר לא מדובר בסתם ניצחון נוסף של הרומנטיקה על הדת, אלא בסוג של אהבה אסורה בין אישה דתית נשואה, לבעל חנות ספרים חילוני. הדברים כאילו לא נאמרים במפורש, אבל המבטים שבסרט מדברים בעד עצמם. גם בסרט הזה, הדוס הוא חסר רגשות, וההבנה והאמפטיה נמצאות רק אצל החילוני השרמנטי. יעל היא אישה מתוסכלת שלא מצליחה להרות, בעלה הישיבניק, מאיר, שלא מצליח לעודד את אשתו, מגלה גם חוסר התלהבות מהשירים שהיא כותבת, ומהאוכל שהיא מכינה לו. זה שמעודד אותה בחביבות יתרה להיפתח לעולם השירה, הוא בעל חנות ספרים, רגיש ומרגש, שבאופן פרדוכסלי (או שלא), זוכה להיות זה שמלווה אותה לבית החולים, בדרך לקבלת הבשורה על הריונה. מעבר לעלילה המקוממת, זהו שוב סרט שמעורר סלידה מדמות הדוס, שלא יודע לתקשר כראוי עם אשתו. כמו בחור הישיבה בסרט "פרחים ועיתונים", כמו אימא של רובי בסרט "חמץ", וכמו האח הדוס של איכה, גם מאיר, בעלה של יעל, הוא דוס מעצבן.
"לא רוצה לשמוע משהו גדול וחשוב"
(מיכל מלצר למנחם המ"פ)
את המסר הזה, שכוהני האידיאולוגיה והדת הם אנטיפתים, חסרי רגשות, כבר ראינו כאמור ב"ההסדר" של יוסף סידר. הרב מלצר מקריב שם את חיי אשתו למען מגורים בהתנחלות, ומתעלם מאהבתה של בתו למנחם המ"פ, כי ייעד אותה לפיני העילוי. פיני, בחור הישיבה, הבחור הדוס של "ההסדר", מפוצץ את הר הבית רק בגלל אהבתו הנכזבת לבת הרב. האידיאולוגיה של הרב מלצר והדת של פיני לא פוטוגניות בסרט של סידר, תסריטאי דתי, וכמו בוגרי בית הספר שבו הוא מלמד, גם הוא בוחר להציג את הדוס והאידיאליסט כדמויות דורסות, ומקוממות. מיכל, בת הרב, מעדיפה דיבורים קטנים ואידיוטים על פני דיבורים גדולים וחשובים, וכשאנשי הדיבורים הגדולים של הסרט, הם פיני והרב מלצר, קשה שלא להזדהות אתה. כשהרציונל הזה משתקף בסרט אחד, כמו בזה של סידר, זה עוד איך שהוא נסבל, אבל כשזה צץ ועולה גם בחמישה מתוך ששת הסרטים העלילתיים של בוגרי מעלה, התסריטאים הדתיים שבדרך, זו לענ"ד כבר תופעה מדאיגה שאמורה להדליק נורה אדומה. וזה לא שאני חושב שהתסריטאים הדתיים "עובדים אצלי", ושהם צריכים לספק לי סחורה כבקשתי, ו"להוציא אותנו טוב" בסרטים שלהם. למרות שאני לא תמיד רווה נחת מיצירותיהם, אין לי טענות כנגדם, כי הסרטים בסך הכל מביאים לידי ביטוי את תפיסת עולמם, שאותה גבשו, יש להניח, לפני בואם ל"מעלה". הבעיה העיקרית היא התוצאה: המסך הדתי נצבע בצבע אחד בלבד, שלא מייצג את קשת הצבעים של הציבור הדתי. ואם מחפשים אשמים, אזי האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית לא כלפי המעטים שיוצרים, אלא כלפי הרבים שרק מקטרים על "פרות הביאושים" של "מעלה", אבל לא מנסים להוציא פרות אחרים. נוצר מצב, שמשתקף היטב בסרטים, בו רק פלח מאוד מצומצם של הציבור הדתי מביים את השקפת עולמו ומעלה אותה על המסך, ואילו השקפות עולם אחרות, של חלקים גדולים בציבור הדתי, לא באות לידי ביטוי על המסך, בגלל התנזרותם של בעליהם, מהיצירה הקולנועית. סביר להניח שרובם המוחלט של חובשי הכיפות היו יוצרים דמויות חיוביות יותר של דוס ואידיאליסט, אילו היו הם כותבים את התסריט. בינתיים, פוטנציאל היצירה של ציבור גדול עדיין לא ממומש, ואת התוצאות החד גוניות של הקולנוע הדתי ניתן כאמור לראות. הלקח הפשוט הוא, שכל עוד תימשך הפקרת המדיה בידי פלח קטן של הציבור הדתי, אין כל סיבה לבוא בטענות על כך שהסחורה לא מוצאת חן בעינינו. עד שלא יבואו יותר בני ובנות תורה, וייטלו את המצלמה המונחת בקרן זווית, אנחנו צפויים לעוד המון דוסים ואידיאליסטים מעצבנים בסרטי "מעלה".

מתוך "נקודה" תשרי תשס"ב.