בופור - המוצב מרשים, הסרט הרבה פחות.

הלכתי לסרט עם ציפיות מעורבות. מצד אחד, חלק מחבריי אמרו שהסרט גרוע, ולא ברור למה הוא קיבל את הפרס בגרמניה. מצד שני, חלק אמרו שהוא טוב ומציג את הדילמה בצורה מאד מדויקת. מעליהן היו ציפיות גבוהות שנבעו בעיקר מהספר "אם יש גן-עדן" של רון לשם, שהתסריט לסרט נכתב בעקבותיו, ולשם עצמו השתתף בכתיבת התסריט. הספר אמנם מלא בקללות ובתיאורים לא ראויים (יש הרבה), אבל מציג בצורה סוחפת את ההווי של החברה ששירתו בבופור אז. הווי של שיירות למוצב פעם בחודש עם אורות כבויים, שמירות וכונניות אינסופיות, חוסר מקלחת מתמיד, פצמ"רים למכביר, ובנוסף: הקולות שנשמעו מהארץ אז על ה"כיבוש" ושישראל צריכה לסגת מלבנון. כל הדברים האלה הפכו את המחלקה של לירז הקצין מאוסף של אנשים שלא קשורים זה לזה בכלל (דת"ל, ערס, רוסי, קיבוצניק וכו), לחברה מגובשים ביותר שמוכנים לעשות הכל למען חבריהם.

הסרט, לעומת זאת, מדבר רק על השליש האחרון של הספר. הוא נפתח באירוע בו קצין הנדסה מגיע למוצב כדי לפוצץ מוקש שמונח על הדרך, וישר קופץ למוות של חיילים בזה אחר זה תוך כדי שהוא מזכיר ברקע את הנסיגה מלבנון שעומדת להתרחש כל רגע. חסרה לסרט עלילה, אלא אם כן העלילה שלו היא רק מוות של חיילים ופציעתם...

כמו בסרט "מישהו לרוץ איתו" (הקולנועי, לא המיני-סידרה ששודרה אח"כ בטלוויזיה), גם "בופור" מסתמך יותר מדי על הספר. מי שלא קרא פשוט לא מבין מה קורא. מי זה אושרי? מה זה הירוק?

למה לירז תולה פתאום את הדגל בבוקר על התורן אחרי שהורידו אותו בלילה שלפני כשחשבו שהולכים להתפנות? ועוד שאלות רבות.

שלא כמו הספר שמציג את הדמויות זו אחר זו ודואג שנזדהה ונכיר כל אחת מהם באופן אישי (במיוחד את זתלוואי), הסרט בקושי עוסק בחיילים, ומתמקד בלירז הקצין, בפיקודיות שלו ובדילמות שהוא מתמודד איתן: יחסי ריחוק-קירבה עם החיילים, שנאת הפקודות שהוא מקבל לעומת המחויבות שלו לקיימן ועוד.

רק קטע אחד היה באמת מרגש בסרט. לאחר שאושרי נפצע וזתלוואי נהרג, וכולם מכונסים ב"צוללת" (חדר ארוך, צר מאד ומשוריין, שמיועד לשינה) שבוזים ומבואסים. לירז הקצין מבקש משפיצר לנגן שיר לחברה והוא מנגן את אבות ובנים של אביתר בנאי: "תיכף אני ארצה שתלכו מפה/ שאוכל כבר ליפול בשקט/ שלא תראו את הפצעים נפערים/ שנשאר לבד ונשבר לאט// תוותרו כבר ותלכו מפה/ שאוכל כבר לצעוק בשקט/ בלי המבט הקרוע שלכם/ שנשאר לבד ונשבר לאט// אבות ובנים סבתות ונכדים/ הלב של אמא מתפוצץ/ מי אשם לה מי אשם לי/ מי ייפרד ממי/

אבא בוכה על בן בוכה על אבא. המילים החזקות גורמות לחברה להזיל דמעה ולצופים באולם לרטט בלב.

הבופור (מתוך אתר הסרט)

הסרט צולם בגולן במבצר שנקרא "קלעת נמרוד". הבמאי יוסי סידר לקח את הקבלן שבנה את המוצבים של צה"ל בגבול הצפון (ביניהם גם את הבופור), ונתן לו לבנות את המוצב בשביל הסרט, מוצב שעלות בנייתו הייתה שני מיליון ₪ (!). כדי לצלם את כל הפיצוצים והבומים הכניסו גם את סוריה ולבנון בסוד הסרט, והודיעו להן שלא ייבהלו ושלא יתחילו במלחמה פתאום.

אני יודע שהסרט נכתב רק במטרה לעורר את השאלה על הנחיצות שלנו להישאר בלבנון אז, אני יודע שאי אפשר לדחוף ספר של 300 עמ בשעתיים, ואני יודע סרט ויזואלי יותר טוב מכל דמיון של ספר, אבל בסופו של דבר נשאר לי בפה טעם של החמצה.