ציפי יקרה,
לוויה, זה רגע לשתוק בו. אבל, פרדה מהסוג הזה, פרדה מאישה של מילים וצורות, אישה של תרבות קשה לי לשתוק.
ציפי, לשון הקטנה לציפורה. אבל, קנה מידה של אנשי רוח גדולים. ציפי זו משוואה לאהבה, לידע, לאומנות. ציפי, האצילה בנשים, הטובה בבנות וחברה שאין לה שיעור. את חסרה לי, כמו שאחות לנפש ולגוף חסרה. את חלק מחיי, חלק מהתודעה שלי.
בכל פעם שהתלבטתי במחשבה ספרותית, או בספר לפני יציאתו לאור, התיעצתי איתך, התיעצתי עם האדם שידעתי שהיושרה האינטלקטואלית שלו, היא מעל הכל. התיעצתי עם אדם שידיעותיו ואופקיו רחבים דיים כדי שתהיה לו היכולת להשוות וליצור קנה מידה שסף הכניסה אליו גבוה מהממוצע. מאחר ואני אדם שחי חוויה אינטרדיסיפלינרית, בין אומנות לבין ספרות ושירה, מצאתי בך אחות וחברה ומורה ואוזן קשבת. כל התארים מדוייקים משום שמדובר באישה שיש לה כושר קשב, ומתן תשומת לב מעמיקה לכל אדם סביבה, צעיר או מבוגר, מפורסם, או בתחילת הדרך.
היה לך כושר להכיל ולהשוות בין כולם. זו אינה הפרזה וזו אינה מחמאה בבחינת אחרי מות קדושים. זו אשיות חד פעמית עם יכולת מיוחדת שגרמה לי לקנאה גדולה כמו ילדה קטנה רציתי את אהבתך ותשומת ליבך לעצמי בלבד. אבל, היו לך יכולות גדולות מהציפיות הקטנות שלי.
ביום שישי הספקתי לראותך ולדבר איתך דברים. על מה דיברנו? אמרת שהמצב קשה, שכבר קשה ללכת ואת לא אוכלת. אבל, העיניים בערו. העיניים בערו בכח הסקרני והחיוני שלהם. בטובך, זו פעם ראשונה שביקשת ממני לקנות ולהשיג עבורך פריטים מהסופר פארם ומהמכולת. הייתי מאושרת שנתת לי לעשות עבורך משהו. שנתת לי מקום במוחשי ולא רק במילים ובמחשבות ובכתובים. שאלת אותי, מה קורה עם הבית? איך זה מתקדם? האם כבר קניתי בית ואמרת: שברגע שיהיה לך בית, הכל יסתדר. הכל יראה אחרת. את תוכלי לחשוב על דברים אחרים.
נושא הבית, היה נושא חוזר בשיחותינו. הניתוק שנגזר עלייך בשנים האחרונות מהבית בעפרה. השמחה שלך לבשר בכל פעם על כמה שעות בעפרה. בקיץ שעבר כשאני ברחתי לכמה ימים לארץ אחרת אמרת לי שבשבילך, חופשה מושלמת, זה להיות כמה שבועות רצופים בבית בעפרה, ואם לא שבועות, אז שבוע, או כמה ימים. המושגים שהם, בית, אדמה, מטע, בעל והעדרו, ריחפו מעל ראשינו. דיברנו על המטע ועל הבית ועל שנת השמיטה שהקיפה אותו. דיברנו על המטע והבטחנו לעצמנו שעוד תוציאי מסמך תרבותי, אולי מחזה, אולי סיפור על הסיפור הזה. על אדמה שלא ברורה זהותה. כל מילה, כל מושג מחיי המשפחה וחיי הבית הפכה עם הזמן למושג סמלי. ומושגי היסוד שהיו לסמלים בחיי היומיום הסוערים של הארץ הזאת ושל האדמה הרועדת מתחת לרגלינו ומתחת לבתינו היו גם כלים לפרשנות אומנותית.
 |
|
כשרון נדיר (צילום: מירי צחי)
|
הביוגרפי, האישי וקולקטיבי התערבו אלה באלה לעד להכאיב. עד כדי שבתקופת האינתיפאדה נעקר מטע של קיוי וכרם ענבים של שי, דווקא בשנת שמיטה ושברנו את הראש איך ובאיזו שפה תרבותית ניתן לדבר על הכאב האישי שהוסרה ממנו הלגיטימיות של החברה הישראלית. והשאלה הפרטית הזאת, היתה שאלה וקו מנחה בעבודתך, החיפוש אחר השפה האמנותית שתתאר את ההוה היוקד הזה דרך המסננת של האמנות המקומית, הצעירה שאין לה עדיין פנים ברורים. אבל, היו ימים שאת ושי, באתם אלי עם קרטון מלא דובדבנים, או קיוי או ענבים. לפעמים ענבים המקדימים את העונה ולפעמים מאלה שמאחרים אותה. ומהם הבאת גם לחברייך מתל אביב, אמנים מהזרם המרכזי שהשקפת עולמם כה שונה ואת יכולת להכיל אותם ולסלוח, על אי הבנות וסטריאוטיפים ולמקד את המבט בשיפוט אמנותי ישיר ומדוייק. את אם הבנים ואני אם הבנות וחלקנו את ההתבגרות, את הצמיחה, את השמחות. אבל, כל מילה שאני אומרת אינה מדוייקת. כי כל מה שנאמר בינינו ובכל מה שחלקנו, היה דוק של איפוק והשלמה והבנה המיוחדים לך ובלתי אפשריים לי.
ממך למדתי את מידת ההשלמה עם עולמו המסובך והקשה והבלתי צפוי של הקב"ה. ממך למדתי ללמוד שיש קצב אחר בעולם. שאפשר לעשות הכל בנסיעה באוטובוס, ממך למדתי שאדם אחד, שאישה כמוך יכולה להכיל מקום בתוכה לאמנים רבים ושונים אלו מאלה, לשירה, תיאטרון, אמנות פלאסטית קולנוע, לאלה מתל אביב מול אלה של יהודה ושומרון כאשר יש לך כשרון נדיר, שאיני מכירה עוד אדם אחד עם כשרון כזה. כשרון להכיל, כשרון להבדיל ולמדר אלה מאלה ולא ליצור חיכוכים מיותרים לדעת את דעותיו של כל אחד, אנשים המנהלים ביניהם מלחמות עולם על בסיס פוליטי ועל בסיס של השקפה יכלו, להרגיש בחברתך.. אהובים ונמדדים בפלס של אמת ובפלס של אהבה.
אני נפרדת מאישה, מחברה, מדמות שמידת השפעתה על הדור הבא של האמנים הצעירים בציבור הדתי ובדור החדש של המתיישבים , עוד לא נמדד. אך, כל אלה שחסד עטך ומילותייך החמות על כתב יד מהוסס, או על תערוכת בוסר באיזה מקלט , או עולה חדשה מרוסיה שמחפשת במאי לתסריט בעל פוטנציאל, אמן המחפש מאמר פתיחה לקטלוג תערוכה, ספר ביכורים שמחפש מבקר רחב אופקים כל אלה עוד יעידו על מקומך ותפקידך ביציאתם לאור, בבטחון שרכשו מהשיפוט וההערכה שלא היתה בהם נגיעה של קבלת טובה, או של מידה של אינטרסים.
ציפי השארת אחרייך עבודת אמנות, עבודת מיצג יחידה במינה, פרוכת רקומה ובה "אין כניסה". יש מקום מקודש שאליו את מעידה , אין כניסה. המקום היחיד שראית בו מקום בלתי אפשרי לפירוש או הסבר, הוא עולמם של אנשים כהורייך שיצאו מהשואה ובנו כאן מחדש את חייהם ועדותם, אינה ניתנת להבנה, כמו הפרוכת המכסה על ארון הקודש שלעולם הוא ריק ותמיד מלא באותיות התורה המגוללות למגילה. הלכת והשארת אחרייך הרבה אהבה וסוד.
שלך, חוה פנחס-כהן