תוכן
א. פתח דבר
ב. הקדמה
ג. חלק א': השתלשלות הסטורית של האמנות היהודית
ד. חלק ב': האמנות בהלכה, התיחסויות נוספות מתחילת המאה ה - 20
ה. חלק ג': דעת ההלכה על האמנות היהודית בתקופתנו
ו. סיכום
פתח דבר
האם האמן הדתי מוגבל ביצירתו האמנותית? האם ההלכה היהודית מגבילה אותו? ואם כן, עד היכן מגיעה מוגבלותו?
לא רבים עסקו במחקר של יחס ההלכה לאמנות, ולכן המקורות בהלכה אינם פרושים לפני האמן בבירור ועליו לכתת רגליו בעולם ההלכה כדי לדעת כיצד עליו לנהוג. במחקרי זה, ניסיתי לדלות ממקורות שונים את הדעות השונות ולהגיע למסקנה כלשהיא, אך לצערי לא מצאתי מקורות אשר מהם אוכל לצאת למסקנה חדה וברורה בנושא.
סקירה ממצה על האמנות והדת עד לתקופתו של הגאון מוילנא ,המאות ה-יא', יב', מצאתי בספרו של דוד קוטלר : האמנות והדת. גם בצלאל ססיל רות בהקדמתו לספר האמנות היהודית סקר את התקופות השונות מאז העולם העתיק וזמנו של אברהם אבינו עד לסוף המאה ה - 19 . שני המחברים הנ"ל הביאו דעות מייצגות לכל תקופה וצרפו דוגמאות של פסקי הלכה ודעות שונות ביחס לאמנות בזמנם. דוד קאסוטו בספרו: אמנות ויהדות, אסף מחקרים אשר נכתבו על יסוד הרצאות ודיונים, שהתקיימו בסמינר הבין לאומי השנתי האחד עשר של המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו ע"ש דוד ובתיה קוטלר. בתוכם מצאתי מספר מאמרים המתייחסים לאמנות בהלכה. תודתי למר דוד קאסוטו אשר לצורך עבודתי נתן לי את ספרו ובכך פתח בפני כיוונים נוספים ומעניינים בנושא. הפתעה גדולה ציפתה לי בספר נדיר אשר המציא בידי פרופ' דניאל שפרבר. הספר: אבות עטרה לבנים ומחברו: ר' אריה יהודה לייב ליפשיץ, ורשא, התרפ"ז (1926-7 ). בספר שאלות שנשאל הרב ותשובותיו להן. אחת השאלות היא בנושא הלכתי הקשור לאמנות ועליו ארחיב בעבודתי. פעמים שבמספר מאמרים התייחסו הכותבים לאותן הנקודות. אשתדל להמנע מחזרות מיותרות. התייחסות נוספת לאמנות בזמנינו מצאתי בחוברת שהזדמנה לידי על עניין הקולנוע והיהדות: אסופת מאמרים על יהדות וקולנוע המכללה הדתית למורים ע"ש רא"מ ליפשיץ/ בית הספר מעלה, ירושלים תשנ"ו. כמו כן אביא קטעים ממאמרי : אמנות ואמונה אשר הודפסו בעיתון הצופה ( יט' מרחשון תשנ"ז).
מבוא
האיסור באמנות הציור והפיסול נבע בכל התקופות מן האיסור של:
" לא יהיה לך אלקים אחרים על פני: לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ: לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך..." [1].
בתקופות שונות, ולעיתים אף באותה תקופה, הוא מתפרש באופנים שונים בהתאם לרוח התקופה. מובן שהאיסור החמור של עבודה זרה עומד בראש כל הטענות ועליו אין עוררין. יש להבין כי ההשקפות השונות נובעות מן הטענה שלא כל אמנות מתפרשת כעבודה זרה. מעניינת היא הסקירה לאורך התקופות השונות עד לזמנינו אנו.
"ההתיחסות היהודית לאמנות התבטאה בעבר בעיקר ביצירות הקשורות קשר הדוק למנהגים ולמצוות השונות. המדובר הוא על אלו מבין היהודים אשר הידרו במצוות וקישטו על ידי עיטורים ואיורים את האביזרים השונים אשר שימשו אותם לצרכי דת. בהמשך אתייחס לכך וכן לתקופות שאסרו שימושים אלו. במושג אמנות יהודית נכללת כל יצירה שצמחה מתוך האווירה הרוחנית יהודית ושנוצרה בידי יהודים בכל מקום שחיו בו. לא תמיד ניתן היה להבחין ביצירה מסויימת, אם נוצרה על ידי יהודי.
בתקופתנו, המאה ה- 20, "בצלאל" היה המוסד הראשון אשר קיבל את אישורו של הרב קוק. "[2]
כדי לעקוב אחר השתלשלות ההלכה באמנות לפרטיה, יש לבחון את הציור והפיסול בטכניקות השונות שהם פותחים בפנינו. אם בשרטוט או בהבלטת הציור באופנים שונים בציורי קיר, דיוקנאות, ציור על גבי מטבעות, ציור בזכוכית, יצירת דמות מחומר כלשהוא ,ציור על גבי תכשיט וכדו'. כל הדוגמאות הנ"ל וההתיחסות אליהן יובהרו בהמשך. טכניקות אלו נאסרו והותרו לחילופין בתקופות השונות.
חלק א' - השתלשלות הסטורית של האמנות היהודית
כדי להבין את הדעות השונות של ההלכה ביחס לאמנות בעם היהודי נבחן תחילה את ההשתלשלות ההסטורית של האמנות בקרב הקהילות היהודיות במקומות שונים בפזורה, החל מן התקופה הקדומה, קרי, מתן תורה.
בנוסף לאשר צווה ה' בספר שמות בעשרת הדברות :
" לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל" וכו' ( הפסוק בשלמותו מובא בתחילת המבוא), נאמר בספר דברים[3] :
" תבנית זכר או נקבה, תבנית כל בהמה אשר בארץ, תבנית כל ציפור כנף אשר תעוף בשמים, תבנית כל רומש באדמה, תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ".
במאמר הפתיחה בספרו " האמנות היהודית" כותב ססיל רות[4]: " איסור זה נראה כביכול כאוייב לכל התפתחות אמנותית, אך זו ראייה צרה ביותר של היקף האמנות - מכיון שלא כל אמנות תאורית היא, וגם באמנות תאורית ישנם נושאים שאינם מחייבים ציור אדם או חיה. ספק הוא אם הכוונה כאן היא לכל תאור של אדם וחיה בכל תנאי". מעשה הכרובים על פי דבריו יכול להוכיח שהכוונה רק אם נעשו הדמויות לצורך עבודת האלילים. במהלך ההסטוריה נמצא גישות שונות ופרושים שונים. היו תקופות אשר בהם נאסר באופן מוחלט והיו כאלו שבתקופתם הוטבעו דמויות אדם אפילו בכלים הקשורים בעבודת ה'. בכל הזמנים עד למאה ה - 18 נאסר לפסל בשלושה מימדים. בתקופה הקלאסית היו מעט חריגות. לפני חורבן הבית (70) נמצאו "פרצופין" בירושלים. (יר עבודה זרה מב' ג').
דוד קוטלר בספרו[5] מזכיר את הצורות הסמליות שבני ישראל נצטוו לעשות במדבר, בצורה קבועה ומחומר שנקבע מראש - בבית המקדש או במשכן. "לא תעשו לכם " - שלא תאמר, הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות - תלמוד לומר - "לא תעשו לכם" (מכילתא בחודש סוף פ"י).
"לדור המדבר הורשה לעשות נחש הנחושת... דגל מצוייר לשבטים, (במדרש אגדה פ.במדבר רבה, פב') - תיאור מפורט של הצבעים ההראלדיים של שנים עשר הנשיאים ושל כל הסמלים של השבטים המצויירים עליהם: - "ומהם למדה המלכות להיות עושין מפה וצבע". וכן: "איש על דגלו ועליהם מצויירות נוסף לדודאים, עיר שכם, בית, זית, גם דמויות אריה.,שור, ראם, נחש, אילה וצורת הרבה אנשים מזויינים שהולכים למלחמה".
על פי קוטלר, בתקופת התלמוד היו מעט מקורות שדנו באופן ישיר באמנות הציור והפיסול. רבים המקורות המטפלים בעקיפין במציאות האמנותית בארץ ובחו"ל ובהשפעתה על העם. מוצאים קישוטים לנשים בצורות עטרות של כלות[6] ועיר של זהב[7] שירושלים מצויירת עליה, חותמות בטבעות מצויירות[8] ועוד.
בין האמנים שעסקו בתכשיטים ובציור היו גם יהודים שקיבלו עבור עבודתם "שכר דיוקנאות"[9] ושהיו מצווים לא לעשות תכשיטים לעבודה זרה.[10] קוטלר מניח כי ציורי הקיר שהיו מלווים הסבר בכתב - " כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות"[11], היו נמצאים במקומות נמוכים של הקיר ומצויירים בצבעים שלא היו בני קיימא באופן מיוחד, אם פרה יכולה לשפשף אותם על ידי חיכוך[12]. " צר צורה על גבי הכותל "[13] היה דבר מקובל באותה תקופה. רק שכבה קטנה יכלה להרשות לעצמה מותרות קישוטיים בבתים פרטיים. האמנות הדקורטיבית היתה נפוצה בבתי הכנסת. המקורות התלמודיים דלים ביותר. אין כמעט שרידים ארכאולוגיים. " יש להדגיש", אומר קוטלר," שהאמנות הותרה כל זמן שלא היתה סטייה מן הקו האנטי אלילי של יהדות ההלכה. צורת האדם - הדיוקנאות שצוירו על הקירות[14] היו סטייה בלתי רצויה.
ציורי בית הכנסת בדורא אירופוס הם הדוגמא הראשונה של תיאור מאורעות התנ"ך בממדים גדולים. כאן רואים את ההתחלה של אמנות הציור למעשה בעולם כולו. קוטלר מוסיף את דעתו של לאזרב[15] : "התנגדה כנראה הנהלת בית הכנסת (בדורא) לכתחילה, לשימוש בדמויות אדם לשם קישוטו, אחרת קשה להסביר את העובדה, שבתיאור עקידת יצחק צוירו הדמויות בגב מופנה וראשיהן בכתמים שחורים בלבד. בלי כל ספק נגלה כאן הרתיעה היהודית מתיאורי דמויות אדם".
דעתם של מעצבי הדת היהודית באותה תקופה בבבל ובארץ ישראל כפי הנראה היתה סבילה לצורה זו של האמנות. הם לא מחו בידי העושים במלאכה.
בסוף המאה ה- 3, ר' נחום בר סימאי (יר' עבודה זרה מב' ג'), סירב להחזיק מטבע אשר דמות אדם הוטבעה בו. באסיפה שקוימה בחצר המקדש לאחר גרוש הרומאים בשנת 66, הוטל חרם על כל הצלמים, הן של חיות והן של בני אדם.
רבן גמליאל השתמש בטבעת חותם אשר ראש אדם היה חרות עליה. "הוא הסתייע בעלייתו בלוח של צורת הלבנה, למרות האיסור המפורש מדאורייתא, ואף לא נמנע מלבקר במרחצאות שקושטו באנדרטאות בעלות משמעות פולחנית למחצה". "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי אלא נעשית אפרודיטי נוי למרחץ".[16]
במאה השלישית נמצאה בבתי הכנסת בנהרדע אנדרטה של המלך שהוצבה ללא כוונת זדון, ואף חכמים כרב ושמואל חלקו לה כבוד.[17]
בתלמוד[18] מתוארים בתיאור עשיר מטבעות מדומים אשר עליהם היו דיוקנאות של האבות וגבורי המקרא, ולא מצאו בכך טעם לפגם..
תרגום יונתן לויקרא כו' א', כתוב: "לא תעבדון לכון טעון וצלמין וקמתין מטול סגודא לא תקומון לכון ואבן מצייר לא תתנון בארעכון למגחן עלה ברם סטיו חקיק בציורין ודיוקנון תשוון בארעית מקדשיכון ולא למסגוד לה ארום אנא ה' אלהכון". תרגום יונתן מרחיב את הלאו שבספר ויקרא, ובכך ביטא את עמדת בני דורו.
את השקפת המאות השלישית והרביעית מביאה הגמרא בתלמוד הירושלמי[19], ושם נאמר: "ביומוי דר' יוחנן שרון ציירין על כותלא ולא מחין בידייהו" ( בימיו של ר' יוחנן התחילו מציירים על כתלים ולא מיחה בידם).
במאה הרביעית נמצא אמנות פלאסטית בבתי כנסת וכן יצירות בבתים פרטיים ובתי ציבור אחרים. היו שמחו על כך.
במאות הששית והשביעית הוקמה התנועה האיקונוקלסטית וכמובן שמאחר וגם הנצרות וגם האיסלם התנגדו לה, גם היהדות התנגדה חריפות לכל צלם ותמונה.
במאה השתים-עשרה נוקט ר' אלייקים בר' יוסף, מגדולי חכמי מגנצא של המאה. עמדה שלילית כלפי עשיית צורות. בתשובתו על שאלה מעשית[20] הוא משיב: [21]
" על הבנין בבית הכנסת של קולוניא, בכותל הצפוני יצרו בחלונות צורות אריות ונחשים ותמהתי הרבה... ואף על פי שכוונת לשמים להתנאות לבוראם במצוות, הרי הוזהרנו בדיבור השני מלעשות כן... ואם יעלה על לב איש לומר: והלא מצינו בבית עולמים שהיו שם כרובים ושאר צורות הואיל והותרו לשם היתר נמי בבתי כנסיות? (מכילתא יתרו פכ' ד'), הלא מקרא מלא הוא שנאמר שלא לעשות, דתניא (ר"ה כד' ב') לא תעשו לכם שלא תאמר הואיל וניתנה רשות לעשות בבית המקדש הרי אני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ת"ל לא תעשו לכם"...ומביא הוא ראייה ממקומות שונים על כי הצורות הן ע"ז, מהוות חייץ במקום התפילה בינו לבין הקב"ה, ומשתחווה ללא כוונה לצורות ולציורים.
בימיו נעשה חידוש בשדה האמנות: ציור על זכוכית ועיקר שימושה היה לצורך אמנות דתית של הנצרות הרומית. המונח זכוכית מצויירת מסמן מילוי פתח המורכב חתיכות זכוכית בצבעים שונים, המוחזקים יחד על ידי מסגרות אבץ והיוצרים יחד - הזכוכית והמסגרות - ציור. הזכוכית הצבעונית משמשת גם רקע לצבעים השונים המצויירים עליה על ידי מכחול הצייר. קהילת קולוניא השתמשה בטכניקה זו בבית הכנסת שלה, לתיאור חיות ועופות, ר' אלייקים הנ"ל התנגד לכך והדבר לא היה לרוחו. [22]
[23]לעומת ר' אלייקים, ר' אפרים בן יצחק מרגנסבורג, התיר ציורי דמויות וחיות על הכתלים, ואילו ר' יצחק בן משה מוינה, סיפר שראה בילדותו קישוטים דומים בבית כנסת בו ביקר במייסן. ר' מאיר מרוטנברג התנגד לעיטורים בספר התפילה - מחשש שיסיחו את דעת המתפלל.
במאה השתים-עשרה התירו בעלי התוספות בצפון צרפת ציור דמות אדם בלתי שלימה. בתקופה זו יהודי אנגליה השתמשו בטבעות חותם אשר בהן היתה חרותה דמות אדם.
רש"י, ידע ולא מחה - על קיום ציורי קיר המתארים עלילות מן התנ"ך[24]: כמו מלחמות דוד בגלית עם הסברים. כנראה שהמנהג של ציורי הקיר היה רווח בין היהודים האמידים של מחוז מגוריו בצפון צרפת וחבל הריינוס.
מחבר ספר החסידים, מביע מורת רוח ממציאות תמונות בעלי חיים בבית הכנסת ובייחוד לפני ארון הקודש. הוא נחשב למחמיר ביהדות אשכנז במאה השתים עשרה. כנראה שבזמנו היה מקובל לעטר בבתי תפילה.
ספר החינוך[25] בהתייחסו לאהרן מברצלונה במאה היג' מדגיש איסור לעשות כל דמות אדם בכל חומר ואפילו לצרכי קישוט. לאחר שהוא מביא את המקורות לאיסור הוא כותב: " וזה הלאו מיחד לצורת אדם שלא נעשה אותו כלל אפלו לנוי, וזה להרחיק עבודה זרה". "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צורת אדם אפלו לנוי, עבר על מצות מלך ואין בה חיוב מלקות".
הרמב"ם במשנה תורה[26] אוסר דמות אדם או חיה בפיסול, ומתיר קישוט דמות אדם בשטיחים.
במחצית המאה ה-19, רב איזמיר, הרב אברהם פלג'י סירב להכניס דיוקן של משה מונטיפיורי. לעומת זאת ניתן למצוא הרבה כתבי יד מעוטרים מפרס.
רבי דוד איבן זימרה התנגד לדמות אריה על ארון הקודש בקנדיה באיטליה. רבי שמואל אבוהב מוונציה 1609-1694, התנגד לתנ"ך מאוייר " כי חשב שלא יאה למלאכים להיות מתוארים בכח הדמיון האנושי הפגום".
במאות ה 17-18, פחתה הקיצוניות האיקונוקלסטית באמנות הדתית. ניתן למצוא טס ספר תורה במעשה מקשה (שלשה מימדים) בקהילות אשכנז. על הטס תיאור של משה ואהרון. נמצאו ציורי דמויות אדם בקישוטי בתי כנסת במזרח אירופה. במקרה אחד גם על ארון הקודש. בספרד באותה תקופה קישטו מצבות בתבליטים המתארים עלילות מן התנ"ך.
בספר "ארבעה טורים" מאת יעקב בן אשר שהודפס באגסבורג 1940 - יש פיתוח נחושת ובו תיאורים של האל הבורא את החיות ובריאת חוה. לספר "מנחת שי" יש שער דומה - מנטובה 1742. הספר נכתב על ידי ר' שלמה ידידיה נורצי ובהשגחת רבני העיר. על הכריכה ישנן תמונות אשר אחת מהן מתארת את חזון העצמות היבשות של יחזקאל. בראש התמונה דמות הקדוש ברוך הוא המשקיף מלמעלה כשהוא ישוב על גבי ענן. מתמיה מאד שלא נשמעה מחאה נגד תמונה זו.
החל מסוף המאה השש-עשרה נהגו במערב אירופה לקשט את הבתים, אך נמנעו מקישוטים בבתי הכנסת. גם האשכנזים נהגו כך. בגיטאות באיטליה היו קירות חלק מן הבתים מקושטים בציורי קיר של עלילות התנ"ך. רבי יהודה מודינה מספר שבימיו: "רבים נוהגים חרות לשים תמונותיהם ודיוקניהם בבתים. ביחוד אם אין הם מעשה תבליט, ואין הגוף נראה במלוא שיעורו".[27] באותה תקופה מוצאים שלשה או ארבעה מדליונים ממוצא איטלקי דיוקנאות שהוזמנו על ידי יהודים.
בתום המאה השבע עשרה נהגו רבני אירופה המערבית והמרכזית, להתיר הדפסת תמונות דיוקניהם. ( הרב אליעזר ברודי 1735). באירופה המזרחית האיסור בתוקף גם במאה התשע עשרה. הרב הראשי של אנגליה בשנים 1802-1842, הרב שלמה הירשלר, היה אדוק מאד והירשה להדפיס תמונתו מפיתוח נחושת, לציירו במדליון ולפסלו. הוא גם הוסיף ציור דיוקנו למהדורת ספר תפילות שיצא בהשגחתו.
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה היו מספר ציירים יהודיים ובראשם פיסארו. גל של כשרון הציף את פריס. לציירים היהודים היו השגים כבירים. לאו דווקא ציורים בעלי נושאים יהודיים. כוחו של החרם ניטל ממנו.
לדעת גדולי תורה בתקופת המאות ה 19-20 אתייחס בהמשך בפרק מיוחד.
חלק ב' - האמנות בהלכה: התייחסויות נוספות מתחילת המאה העשרים
בספרו הנדיר של ר' אריה יהודה לייב ליפשיץ (ורשא התרפ"ז, 1918): אבות עטרה לבנים, עונה הוא לשאלות בענינים שונים. אחת השאלות נוגעת לענינינו והיא: