חצי הכוס המלאה

זהו, סיפור המסע של "הערת שוליים" לאוסקר הסתיים. זה היה סיפור מעניין, לשם שינוי תחרות בינלאומית שעושה חשק שהנציג הישראלי יצליח בה (בשונה מהאירוויזיון, למשל), ושלכאורה יש סיכוי לזכות בה (בניגוד למוקדמות המונדיאל, למשל). אבל כמו כל סיפור קולנועי טוב באמת, גם הסיפור הזה לא הסתיים בהפי אנד. עכשיו, אחרי האוסקר שיוסף סידר לא קיבל, יכולים להתרחש שני תסריטים אפשריים.

התסריט הראשון הוא אכזבה.

כמו שאמרנו, הסיפור לא הסתיים בסוף טוב. רצינו לראות ישראלי זוכה באוסקר, והדתיים שבינינו רצו במיוחד לראות ישראלי שעושה את זה עם כיפה על הראש, אבל לא הלך. ועוד איזה לא הלך; מילא להפסיד בקרב מול סרט צרפתי, יפני, אפילו פורטוגזי, אבל דווקא החבר'ה משושן הבירה היו אלה שנתנו לנו בראש. זה אמנם מכובד להגיע לגמר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, אבל בסופו של דבר נשארנו עם טעם רע בפה. העסק הסתיים באקורד צורם. וכשהאקורד האחרון צורם, למי איכפת מהסימפוניה המדהימה שהייתה עד כה.

(צילום: יחצ)

אתם יודעים, ככה התודעה שלנו עובדת. סוף מבאס - הכל מבאס. מנהיג פוליטי יכול להושיע את מדינתו מכל צרותיה, אבל להסתבך אחר כך בפרשיה קטנה שתסיים את הקריירה שלו, ונשאר לו רק לקוות שאולי בספרי ההיסטוריה מישהו יזכור שהוא היה מנהיג ענק. מאמן כדורגל יכול להגיע עם הקבוצה שלו לגמר ליגת האלופות, אבל כשהוא יפסיד שם בפנדלים אחרי 120 דקות - יפטרו אותו. תשאלו את אברם גרנט. אז אם סידר הגיע עד הטופ של הקולנוע הבינלאומי, אבל היה חסר לו עוד קצת בשביל להגיע לטופ שבטופ, אז כל מה שהיה עד עכשיו מאבד משמעות. בתודעה שלנו ייחרט הרגע האחרון, רגע ההפסד. ומה עם פסטיבל קאן, שכחנו אותו? כנראה להתלהב ממנו זה בדיוק כמו להתהדר בהערת שוליים בספר של איזה חוקר מפורסם.

אבל יש גם תסריט שני.

ננסה להתעלם מהרגע האחרון. היינו שקועים בציפייה ובמתח לקראת טקס האוסקר, ואולי לא שמנו לב לעצם המעמד. לא לעובדה שסרט ישראלי מועמד לאוסקר, בסרט הזה כבר היינו, אלא לעובדה שמדובר בסרט נקי כמעט לחלוטין מבחינה הלכתית. כמעט בלתי אפשרי למצוא עוד סרט כזה בקולנוע הבינלאומי. אם תציע למישהו לעשות סרט ללא תכנים מיניים, הוא יגיד לך שאפשר גם לוותר על התאורה והמצלמה באותה מידה. זה לא רק התמונות, זה לא רק הלבוש, לא מדובר באורך השרוולים והאם הם בכלל קיימים. אלה התכנים, הנושאים של הסרטים האלה. לוקחים את כל הצדדים הנמוכים והבהמיים של החברה האנושית ומרכזים אותם על מסך אחד. ומול הרדידות הזאת נמצא סרט אחד נקי מכל הגסויות האלה, ודווקא הסרט הזה עוקף בסיבוב הרבה סרטים אחרים מרחבי העולם.

"הערת שוליים" הוכיח שהצלחתו של סרט איננה תלויה במידת הרומנטיקה או האלימות שבו. יכול להיות שאף זוג לא יתנשק במשך חצי סצנה על המסך, לאורך כל הסרט, ובכל זאת הצופה יהיה מרוצה. הוא יהיה מרוצה מהמשחק המדהים, מהתסריט הגאוני, מהבימוי המדוייק, מהעריכה המבריקה ומהכניסה לדילמה האנושית החזקה. כנגד כל הסיכויים, וכנגד כל הנורמות התרבותיות, יוסף סידר עשה לכל העולם בית ספר לקולנוע איכותי באמת.

אז איזה משני התסריטים זוכה?

העיתונות יכולה ללכת על התסריט הראשון, אם היא מאוד רוצה, לא יקרה כלום. גם מבקרי הקולנוע, אלה שמקבלים כסף פֶּר קטילת סרטים ישראליים, יכולים לצייר את ההפסד באוסקר כמפלה צורבת. האמת? גם הקהל יכול להתרשם מכך שמדובר בכישלון, זה לא סוף העולם. מי שחייב לאמץ את התסריט השני, ולהכניס אותו טוב טוב לראש, הוא כל הסטודנטים הדתיים לקולנוע. במגמות תקשורת בתיכונים, ב"מעלה" או בכל מקום אחר. העלייה של "הערת שוליים" לגמר בקטגוריית הסרט הזר צריכה להיות רגע משמעותי עבורם, ואסור שמה שקרה אחר כך יחליש במשהו את העוצמה של אותו רגע.

הסטודנט שומר המצוות נמצא תחת לחץ כבד. יש יוצרים שמרגישים שההלכה חונקת אותם, אבל מי שהרבה יותר חונק זה כל אלה ששואלים "נו, וההלכה לא חונקת אותך?" נוצר הרושם שלאנשי קולנוע יש התמודדות קשה ותמידית עם אמונתם, כי הם נורא רוצים לפרוץ את גבולות הצניעות והתורה חוסמת אותם. אבל דווקא כשההלכה מגדירה גבולות גזרה, היא אומרת ליוצר להתמקד במה שנמצא בתוך התחום המותר. לפעול בתוך המרחב של המהות, המשמעות, העומק, לא לסטות ממנו לכיוונים רדודים. ההגבלה גורמת לאיש הקולנוע להיות יצירתי יותר, וגם לשים את הדגש על הדברים החשובים. אלף סצנות זולות של זוג אוהבים שמסתכלים זה בעיניים של זה, לא מביעות מסר קולנועי חזק ונוקב כמו הבעת פנים של אב מתוסכל שמקנא בלא אחר מבנו.

הצעיר הדתי שחולם גם הוא על אוסקר, או לפחות על סיוע כספי שיעזור לו להקרין סרט של חצי שעה בערוץ 2, צריך לזכור שהוא יכול להצליח. הוא יכול להצליח למרות ההלכה, וליתר דיוק - בגלל ההלכה.