הרבנית אוריה מבורך הצליחה בספרה – "מה את מבקשת" (הוצאת מגיד) – לעמוד באתגר גדול. היא שוטחת משנה סדורה בנוגע למיניות, גוף וצניעות, שנוטים להיות נושאים רגישים ומציפים. אנו חיים בעולם רווי במיניות ובשדרים הקשורים אליה, וצריכים להתמודד לא רק עם נוכחותם אלא גם עם הסתירות הרבות שקיימות ביניהם.
הרבנית מבורך מציגה ארבעה שיחים שונים וסותרים שקיימים בעולם הליברלי ביחס למיניות. כל אחד מהשיחים הללו מכיל ערכים, מעשים וציוויים שונים בנוגע למה אסור, מה מותר ומה כדאי לעשות בכל הנוגע למיניות ולגוף. הניתוח התרבותי הזה עוזר להנהיר ולפענח את המרחב שבתוכו אנחנו חיים.
בנוסף לניתוח העולם הליברלי-חילוני, כרבנית השייכת לציבור הדתי לאומי, היא גם מפנה את המבט פנימה – לעולם התורה. הרבנית מבורך מזהה כי גם בעולם התורני קיימות שתי התייחסויות שונות מאוד למיניות ולצניעות. גישה אחת היא חלק מהשיח הפוריטני, בזמן שהשנייה מכונה "השיח היהודי הבריא".
השיח הפוריטני נשען על האמונה כי "מיניות היא דבר נמוך ושלילי תמיד ובכל הקשר" (עמ' 42) ומבסס אותה. בשל כך, המיניות זקוקה להצדקות כבדות משקל כמו פרייה ורביה על מנת להפוך למותרת. לא רק המיניות נתפסת כשלילית, האמונה הפוריטנית (השגויה) היא ש"גבר = זאב טורף" (עמ' 46) שתופס נשים תמיד כבריאה שהיא בעיקר מינית (בשונה ממסקרנת, אוהבת לקרוא או בוסית). אם נצרף אל התפיסה שגברים הם זאבים את החשש מפני פגיעות מיניות, נקבל מתכון לרתיעה מפני גברים באשר הם וקשיים בזוגיות.
כל מי שמאמין בכך שמיניות זוגית יכולה להיות טובה, מיטיבה וכי יש בה חשיבות בפני עצמה, צריך לזהות את הנוכחות החזקה של השיח הפוריטני בתוך עולם התורה. הרבנית מבורך מכירה בכך שמימי קדם ועד היום קל למצוא נציגים תורניים המשתייכים לשיח הפורטני. לכן, אחרי שהיא סוקרת את האמונות של השיח הזה ומציגה דוגמאות מרבנים בני ימינו, היא שואלת ומשיבה: "האם השיח הפוריטני מייצג את היהדות? תשובתי היא שהשיח הפוריטני לא חייב לייצג את היהדות" (עמ' 47).
צניעות ובריאות
חלקו הראשון של הספר מוקדש לניתוח השיחים המרכיבים את שיח השחרור המיני, השולט בעולם המערבי ללא מְצרים. בעיני זהו החלק החשוב והמוצלח ביותר של הספר ויש בו ניסוחים רבים שכדאי שכל אחד ואחת יכירו.
החלק השני עוסק במושג הצניעות, ומקבל את השראתו מהמאמר "צניעות ובושה" המופלא של הרב שג"ר. דרכו מוצגת אפשרות לתפוס את הצניעות כיצירת סוד ומפגש עם בושה מזן גבוה וחיובי.
על בסיס הביקורת החדה שתוקפת את השיחים המערביים והצעת החלופה היהודית, מגיע החלק השלישי, בו נידונה ביקורת על השיח השמרני החילוני והחשיבות של שמירת הנגיעה. השיח השמרני החילוני תופס כל מיניות מוסכמת המצויה בהקשר זוגי כדבר חיובי, אך לא מקדש את הקשר בין איש ואישה כמי שצריך להיות ייחודי. אהבה ובני זוג נתפסים כעניין חולף ומתחלף.
לעומת תפיסה זו, הרבנית מבורך מצהירה על עצמה כמאמינה נלהבת באהבה רומנטית שמסוגלת להתקיים לנצח ולהתגבר עם חלוף השנים. לשם כך היא טוענת, שחשוב לקדש ולייחד את המיניות אך ורק לבן הזוג לחיים. המיניות יכולה להיות לא רק דבר שעושים בתוך זוגיות, אלא משהו שמסמל ומכונן את הייחודיות המצויה בקשר הנישואין. המיניות יכולה להפוך למי שכרוכה בתוך הברית ומחזקת אותה, לאחת מאבני הראשה של הקשר הזוגי.
הספר כתוב בשפה קולחת, נגישה ומשובצות בו דוגמאות נפלאות לרוב. על מנת להאיר את עיני הקוראת, ולהטיח בפנינו את הבנאליות של שיחי השחרור המיני שאליהם התרגלנו, הרבנית מבורך ליקטה דוגמאות משלל מקורות מדיה. היא מצטטת פרסומות, סרטים, מדורי רכילות ועוד, כדי להראות עד כמה מקיפות אותנו תפיסות שעל פיהן שחקניות פורנו הן הפמיניסטיות החדשות, נשיקות עם נשים אחרות הן עניין של מה בכך, ועד כמה המיניות נחשקת מכיוון שהיא טובה ובגלל שהיא רעה.
הקוראת שאליה כותבת הרבנית מבורך היא לדבריה נערה בת 16. אינני יודע כמה נערות בגיל הזה יצלחו את הספר, על עמודיו המרובים (לפעמים מידי), אך ללא ספק הוא מתאים לבנות מדרשה, תלמידי ישיבות, וכמובן לאימהות ולאבות. הסיבה שבגללה נערה היא נמענת הספר מובנת מאוד, לצד זאת חשוב לזכור כי האתגר שההלכה מציבה בפני בנות שונה מזה שבנים נתקלים בו. כתיבת ספר שמציג "שיח יהודי בריא" לבנים הוא אתגר מסובך יותר, אך אין בכך כדי לגרוע מאומה מההישג של הספר.
עין טובה היא מאפיין המלווה את הספר מתחילתו ועד סופו. פעם אחר פעם מודגש כי הביקורת החריפה מופנית כלפי שיח ולא מנסה לפגוע באנשים פרטיים. זהו ספר שעוסק בביקורת תרבות ולא באנשי ספציפיים.
בנוסף, הספר כתוב כשיחה בין אוריה הרבנית לנערה בת 16, והוא כולל גילויי לב של המחברת וחשיפה של רגשות ותחושות שעלו בה ביחס לנושאים שהיא כותבת עליהם. השתכנעתי בכנות של המחברת וגם בעין הטובה שהיא מבקשת לראות את המציאות דרכה. מלחמת הקודש שהיא מייצרת בספר, אינה מונעת ממנה לראות את הטוב שיש בעולמות אותם היא תוקפת וגם לא את הפגמים העלולים להיגרם בתוך האפשרויות שהיא מאמינה בהן.
בשנים האחרונות זכינו לספרים שונים העוסקים במיניות בציבור הדתי לאומי. רובם ככולם עוסקים בה בהקשר חינוכי, בקשר בין הורים וילדים או מחנכים ותלמידים. "מה את מבקשת" שונה מהם בכך שהוא מתבונן ברמת השיח התרבותי, שלא רק מקיף אותנו אלא גם משפיע על הלכי המחשבה והדרכים שבהן אנו מרגישים ומתנהלים. היכולת לסמן בבהירות ובעומק את השיחים שנגדם "השיח היהודי הבריא" צריך להיאבק, היא חלק חשוב ומהותי במערכה החינוכית שאין דרך להימלט מפניה. משום כך, יש חשיבות רבה בספר והשורה התחתונה היא גם הראשונה – כל מי שמיניות, גוף וצניעות יקרים לליבם, יוכלו למצוא בו ברכה רבה.
מה את מבקשת, הוצאת מגיד, 443 עמודים.
הכותב: הרב חננאל רוס הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית, חוקר גבריות ומיניות.