זה חוזר שנה אחר שנה. ההתרגשות לקראת יום הכיפורים, ההכנות, התפילות, הכוונות, הדמעות. "ובשופר גדול", "ותשובה ותפילה וצדקה", "חטאנו לפניך". ואז...ככה, בלבו של היום, ברגעים "הקשים", מגיח לו "סדר העבודה". בתוך חשבון הנפש הגדול אנו ממלמלים פעם אחר פעם: "אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים"...
שיעורי ההכנה הרבים לקראת היום הגדול עוסקים גם בסדר העבודה. מבקשים ל'קרב' את תיאור עבודת הכהן הגדול למעשה התשובה של כל אחד מאיתנו, וזה לא קל. שירת 'מראה כהן' משחררת אנרגיות רבות, הלחן המשובב עוזר לדמיין כמה נהדר היה מראה כהן היוצא מקודש הקודשים.
על רקע זה, קראתי את ספרו הנפלא של ראובן נמדר, 'הבית אשר נחרב'. זהו סיפור מפעים. ראשית, בגלל השפה המשובחת, עברית שכבר מזמן לא נראתה, שכבות תנ"כיות, תנאיות ועכשווית חיים יחד בהרמוניה; משפטים שמותירים אותך פעור פה, מוקסם; וירטואוזיות לשונית כמו קוסם בעל שם עולמי, תענוג.
הסיפור מתרחש במנהטן שבניו יורק, וגיבורו, אנדרו, הוא פרופסור, מתבולל החיי חיים ניו יורקים קלאסיים: בילויים, מסעדות, מוזיקה קלאסית. הוא "מלא בעצמו", בהישגיו האקדמיים, במאמריו 'החשובים'.
אבל אנדרו הוא גם....כהן. חלומות על עבודת הכהן צובעות בצבעים עזים את הפער שבין 'שם' ל'כאן'. אנדרו חי בציר שבין עבודת הכהן בבית המקדש לבין עבודת האדם את עצמו במנהטן.
טלטלת המקדש יוצרת סערה עצומה בנפשו,. היא מותחת קו בין ניו יורק לירושלים, בין עבר לעתיד, בין מציאות לדמיון.
אתגר הבית ההוא, עבודת הכהנים שנעלמה, יוצרת מתח גדול כל כך עד כדי שבסופה שמח אנדרו על הבית אשר נחרב.
לפעמים, נדמה לי שהפער הגדול בין אתגר הבית הגדול על מכלול סדרי העבודה לבין החיים העכשווים, לוקחים חלקים מאתנו לחוות משהו מהדילמות של אנדרו ולקבל בהשלמה את העובדה שהבית, נחרב.
"הבית אשר נחרב", ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר 2015, הוצאת כנרת זמורה ביתן