המאבק על הכשרות בצבא התגבר מאוד לקראת פסח תש"י. היו יחידות שסירבו להכשיר את המטבחים ואת חדרי האוכל לפסח. אחת היחידות האלה היתה בצנחנים, גדוד 890. לשלושה דברים הם סירבו: להכשרת המטבח, להקמת בית כנסת (רצינו להקים להם בית כנסת דמוי מצנח) ולהפסקת האימונים בשבתות. הם טענו שאין אצלם צנחנים דתיים ואין צורך בכל הדברים הללו. כדי להכשיר את המטבח שלהם לפסח הייתי צריך להפעיל את אלוף הפיקוד, יגאל אלון, שייתן הוראה ישירה למפקד הצנחנים לאפשר את הכשרת המטבח.
אחרי שאריק שרון התמנה למפקד הצנחנים הוא הלך באותה הדרך ואמר: "אין לנו צנחנים דתיים. אנחנו לא זקוקים לאוכל כשר, למטבחים כשרים ולבית כנסת. אין מי שיבוא להתפלל שם. ואנחנו יכולים להתאמן שבעה ימים בשבוע." הוא העלה את רוח הלחימה בצנחנים, וזה השפיע על כל הצבא. עם זאת, באותו הזמן כבר היתה פקודת מטכ"ל שמחייבת שמירת השבת, חוץ מאשר לצורך ביטחון צבאי. אסור היה להתאמן אלא שישה ימים בשבוע. האיסור קיבל את הסכמתם של משה דיין, שהיה אז הרמטכ"ל והיה רחוק מענייני דת, ושל בן‑גוריון שעמד לצדי.
יום אחד היה תמרון צניחה של כל הגדוד בצפון ליד חניתה, שם היה שדה תעופה בריטי נטוש. היו שם שבע מאות צנחנים, והמצנחים לא היו מניילון אלא ממשי לבן‑צהוב. הלכתי לראות את תרגיל הצניחה ואמרתי לאריק: "הצנחנים עם המצנחים הלבנים נראים כמלאכים. אבל איך זה יכול להיות שמלאכים אוכלים טרף?" אריק, בתגובה לדברי, אמר לי שיעשה איתי עסקה. הוא הציע כך: "לנו אין אף צנחן דתי, ולכן הצנחנים לא זקוקים לכל ענייני הדת. ברגע שאתה מביא לי את הצנחן הדתי הראשון, אני מכשיר את המטבחים, אתן לך לבנות בית כנסת ונפסיק להתאמן שבעה ימים בשבוע." אמרתי לו: "אני מקבל את ההסכם הזה, ואני אהיה הצנחן הראשון".
* * *
הצטרפתי לקורס צניחה. לפני סוף האימונים של הקורס שברתי את הרגל והלכתי שלושה שבועות עם גבס ועם מקל. בסופו של דבר הייתי שמונה‑עשר ימים בקורס וקיבלתי כנפי צנחן. בצניחה הזו בדבוקה היו הרבה אלופי‑משנה, וגם דיין צנח איתנו.
הצניחה השישית שלי, שהיתה צניחת לילה, היתה בשבילי צניחה קשה מאוד כי הרגל שלי היתה פגועה עדיין. כשנָחַתּי בשדה, אריק העמיד את כל הגדוד למטה ליד הג'יפים. קיפלתי את המצנח בצורה כזו שהחזקתי את החבלים, ומיד יכולתי לקפל את המצנח לפני שהרוח התחילה לסחוב אותי. כל הגדוד התחיל להריע במחיאות כפיים, וצעקו: "כיפק, הרב גורן, כיפק..." שמעו את זה בכל מקום. זה היה כמו רעם במדבר.
לפני הצניחה הראשונה, אי‑אפשר להגיד שלא היה שום פחד או חשש, אבל התגברתי על הפחדים. בלילה שלפני הצניחה חיברתי בכתב יד תפילה לצנחן, שעד היום משתמשים בה בצבא. לפני שקיבלנו את הפקודה "קפוץ", כשהאור האדום נדלק, קראתי את התפילה לפני כל הדבוקה וכולם ענו אמן, חוץ מאחד - קצין הנדסה ראשי שסירב להגיד אמן. כשהיינו למטה אמרתי לו: "הרי לכל יהודי יש איזו אמונה פנימית. אינני יודע אם עשית טוב או לא כשהתעקשת לא לענות אמן."
סוף הסיפור הוא שבצניחה האחרונה, שהיתה צניחת לילה, הוא היה היחיד בין כל הדבוקה ששבר את הרגל ולא גמר את הצניחה, ולכן גם לא קיבל את הכנפיים. הוא בא אלי ואמר לי: "מגיע לי, כי התפארתי בכך שלא אמרתי אמן על תפילתך." לימים עברו עליו דברים רבים - בנו נפל במלחמת יום כיפור, והוא הפך להיות אדם דתי באופן מסוים. כל מה שביקשתי ממנו בתחום הדת כקצין הנדסה ראשי הוא מילא.
מאז שצנחתי, אריק שינה את כל היחידה שלו. הכשרנו את המטבח, והכשרות היתה ברמה הטובה ביותר. בנינו בית כנסת, וכל הצנחנים שנפלו בקרבות הונצחו בו. נוסף על כך הם גם הפסיקו להתאמן בשבת. זו היתה היחידה הטובה ביותר מבחינת תנאי הדת, ומאז החלו לבוא מאות מתנדבים דתיים שמילאו את החטיבה.
* * *
תקופה מסוימת לאחר מכן, לאחר שמשה דיין התמנה לרמטכ"ל בדצמבר 1953, היתה פעולה גדולה מאוד בשטח הגבול המצרי. הצנחנים פעלו שם ויצאו בניצחון גדול. זה היה לפני פסח, ודיין החליט לערוך סדר פסח ממלכתי בשדה שבו היו הצנחנים, בשבטה. ליל הסדר יצא באותה השנה במוצאי שבת, כלומר ערב החג היה ביום השבת. דיין הזמין את כל הדיפלומטים במדינה ואת כל הנספחים הצבאיים, את כל שרי הממשלה וכל המי ומי במדינה שישתתפו בסדר. ידעתי שזה יהיה חילול שבת וחג שאין כדוגמתו. הם יבואו מרחק של שעות נסיעה ויחזרו אחרי הסדר. הלכתי לדיין ואמרתי לו שאני מתנגד לסדר הזה. זה נוגד את פקודות מטכ"ל ואינני יכול להסכים שמאות ואולי אלפי אנשים ייסעו בשבת לסדר ויחזרו ממנו בחג. אמרתי לו שברצוני שיבטל את הסדר ההמוני הזה שתכנן, ושיהיה סדר רק לחיילי הגדוד שנמצא ממילא במקום. דיין ענה לי: "אני לא שואל אותך, אני רמטכ"ל ולא אתה!" עניתי לו שאני לא ארשה שהסדר הזה יתקיים, ושוב הוא אמר: "אני קובע פה, ולא שואל אותך." הוא דאג לשמו הטוב, אחרי שהוציא הזמנות לכל השירות הדיפלומטי ולכל חברי הממשלה והכנסת. הלכתי לבן‑גוריון וסיפרתי לו על העניין. אמרתי לו: מה זו ההפקרות הזו? הרי יש פקודות!" בתגובה לדברי, בן‑גוריון ונתן הוראה לבטל את הסדר המרכזי, ואמר שרק לגדוד 890, שהיה ממילא בשדה, אערוך את הסדר. העניין הזה הציק מאוד לדיין, אבל הוא לא היה יכול להפר את הפקודה של בן‑גוריון. הוא הוציא הודעת ביטול לכל אלו שקיבלו הזמנות.
להפתעתי הרבה, בשבת אחרי הצהריים ראיתי פתאום שיירה של מכוניות, ובראשן הרמטכ"ל דיין. הוא הציג לפני את האורחים שהביא איתו בשתי המכוניות. דיין אמר לי: "זאת זמרת, היא תשיר בַּסדר. אתה תגיד מה שאתה רוצה, והיא תופיע בסדר עם מלווה." אמרתי לו: "הזמרת לא תופיע בסדר וגם המלווה לא, כי זה חילול חג. תשכח מהם. אתה תהיה בסדר עם הפמליה שלך. זה סדר דתי ולא אופרה." הוא שוב אמר: "אני לא שואל אותך." הוא לא למד לקח. אמרתי לו: "אם הזמרת תופיע - לא אערוך את הסדר."
לא יכולתי לצלצל שוב לבן‑גוריון כי זה היה בשבת. ליד דיין עמד אלוף‑משנה אחד, מפקד פיקוד ההדרכה. הרמטכ"ל שאל אותו: "אתה הרי ממשפחה דתית, אתה יכול לערוך את הסדר?" והקצין ענה: "אבא שלי היה רב, ואני אערוך את הסדר." אמרתי לו: "אני מזהיר אותך. אתה נכנס פה לצרה גדולה בהפרת הפקודות של בן‑גוריון, שר הביטחון. אני לא אבוא לסדר. יש לנו כאן עשרות אנשים דתיים, ונערוך אותו באוהלים. לסדר הגדול לא אבוא. תזכור ותדע שאתה מפר פקודות, ואני לא אשתוק על זה."
התחלנו לארגן סדר קטן לשלושים איש. הבאנו את האוכל איתנו - הרבנית הכינה את האוכל כי אני לא אוכל בפסח אוכל שבושל במקום אחר. התארגנו והתחלנו להתפלל מנחה. באמצע מנחה בא קצין ההדרכה הראשי ואמר שדיין רוצה לדבר איתי. אמרתי לו שאגמור את התפילה ואז אגש אליו. דיין ביקש לעשות פשרה - שהזמרת תופיע במקום אחר בלי ליווי ובלי מוזיקה, רק תשיר. "יש שם גבעה," אמר, "אתה תגמור את הסדר עד הסוף, הגדוד יתפזר, ונודיע לו שיעלה על הגבעה לשמוע את הזמרת." הוא הבטיח שהמלווה לא יהיה איתה. אמרתי שבלי ליווי לא אכפת לי. הגבעה היתה במרחק של חצי קילומטר מהמקום שבו נערך הסדר. היו שם שמונה מאות חבר'ה במדי א'. הסדר נערך במשך שלוש או ארבע שעות, והיה נהדר. דיין העתיר עלי שבחים שלא יתוארו ולא ייאמנו. הייתי מאוד מרוצה שגמרנו את הסדר ברוח טובה. כל החבר'ה הדתיים חזרו לאוהלים בחצות, והשאר עלו על הגבעה. אחרי רבע שעה, עשרים דקות, שמעתי פתאום צחוק מהגדוד. לא הבנתי מה קרה. הרי היא היתה צריכה לתת תוכנית של שעה, שעה וחצי, ופתאום הגדוד מתפזר וכולם צוחקים. התברר שהיא עלתה להופיע, אבל כיוון שלא היה לה ליווי, הגרון שלה בגד בה והיא לא הצליחה להוציא הגה. היא עשתה מאמצים אך הם לא הצליחו. החיילים התחילו לצחוק, והצחוק גרם לה צער ועוגמת נפש.
בעוז ובתעצומות - אוטוביוגרפיה של הרב שלמה גורן, בעריכת אבי רט. הוצאת ”ידיעות ספרים“.