מחשבות קשות אחרי הפינוי האלים בעמונה

שלום לך.
לפני כל התשובות, חשוב לי לומר שההרגשה החזקה ביותר אצלי, היא הזעזוע וההלם ממה שראינו בעמונה. מהאכזריות וממלחמת האחים שהייתה שם. אין מילים. הכאב שלך מובן מאוד, ורבים מאוד שותפים לו.
לגבי העקרים, ב"ה שלא ידוע לנו על אף עקר. נכון שהיו שמועות על כך, אך ´מטה עמונה´ בעצמו, וכן העיתון "בשבע" פירסמו שלאחר בדיקה יסודית ובירור עם בתי החולים, התברר שב"ה אף אחד לא עקר וגם לא היו מקרים של עיוורון ב"ה.
אמנם נפגענו קשות בעמונה, אך אנחנו לא מיואשים.
למה?
כי לא חשבנו מראש שבאמת נצליח להתגבר פיזית על המשטרה והצבא ו"לנצח אותם". הם חזקים יותר. לא שם הניצחון שלנו, ואני אנסה להסביר את זה קצת.
אגב, כדאי לזכור שבאופן עקרוני אנחנו מאוד שמחים שיש לנו צבא חזק. תחשבי שהיה לנו צבא חלש - לא היינו קיימים פה היום. צבאות ערב היו ח"ו מחסלים אותנו. המאבק הכי גדול שיש לנו, הוא לא בתוכנו, אלא כלפי חוץ. בשביל הערבים, זה ממש לא משנה אם את דתייה מהתנחלות או חילונייה מצפון ת"א. הם רוצים להרוג את כולם. זו החזית המרכזית. ולכן טוב שיש צבא חזק עם אמצעי לחימה משוכללים וכוח-אדם, וכך יש איום עצום על המדינות שסביבנו ואנחנו יכולים לחיות בארצנו הקדושה.
טוב גם שיש לנו משטרה חזקה. תחשבי אילו המשטרה הייתה כוח חלש ונפסד במדינה. היינו סובלים והיה כמעט בלתי אפשרי לחיות כאן, כי היו שודדים אותנו כל יום, היו אונסים ורוצחים ואף אחד לא היה מצליח למנוע את זה. אבל יש משטרה חזקה, והיא מאיימת ופוגעת במי שמזיק ופושע. ברוך ה´!
אלא שבמקרה הזה - של המאבק על א"י, הצבא והמשטרה פועלים נגדנו. וזה באמת כואב. כי זה בכלל לא התפקיד האמיתי שלהם. אגב, הרבה מאוד חיילים ושוטרים אומרים את זה - שהיו רוצים ומעדיפים להילחם עם האויב האמיתי - הערבים - ולהכות אותם ולא אותנו. אבל כאשר הם מקבלים פקודה, הם מצייתים, כי הם לא ספגו מספיק את כל הערכים והאמת שבתורה, ולכן הם חלשים. כמובן, אני לא מצדיק אף שוטר שהיכה והיה אכזרי! יש דין ויש דיין, והקב"ה ישפוט כל אחד לפי מה שראוי לו. אני רק בא לומר ש- 99% מהפעילות של כוחות הביטחון, היא פעילות חיונית ומבורכת, שעליה אנו מתפללים בכל שבוע שישלח להם ה´ ברכה והצלחה במשימותיהם שיש בהם ממש הצלת נפשות (ברור שאנחנו לא מבקשים מה´ שיעזור להם לעקור יהודים מא"י, והתפילה היא על הפעילות הנכונה שלהם).
אם לא חשבנו שננצח, מדוע היינו שם?
כדי שדבר נורא שכזה (עקירת בתים בא"י) לא יעבור בקלות ובשתיקה. כדי למחות. כדי לזעוק. כי אנחנו אוהבים את ארץ ישראל. כדי להראות גם לכל שאר העם, שיש כאן אנשים שאוהבים וקשורים לא"י ושזהו ערך גדול וחשוב להישאר בכל מקום שאפשר.
הנביאים הבטיחו לנו שעוד נשוב לא"י, אחרי גלות ארוכה. הדבר הלא-יאמן הזה - קרה. כנגד כל הסיכויים, אחרי שואה איומה, הצלחנו להקים מדינה, בין שבעים זאבים (אומות ערב שסביבנו). הקב"ה עשה לנו ניסים כמעט-גלויים ועזר לנו לנצח במלחמות שעשינו, ´מעטים נגד רבים´ (כמו עם החשמונאים).
אבל, זהו רק השלב הראשון. העם שהגיע לכאן, לא היה ברובו שומר תורה ומצוות. וכאן העבודה הקשה יותר. שנתעורר כולנו לשוב אל המקור שלנו, אל ה´. כי כל זמן שאנחנו (-והכוונה היא לעם בכללותו, למרות שיש הרבה אנשים שחיים חיי תורה) רחוקים מה´, ברור שלא נהיה קשורים מספיק לא"י. כי אם לא לימדו אותי שזו מצווה מדאורייתא, ושזו מצווה השקולה כנגד כל שאר המצוות, וכו´ וכו´, אז א"י יכולה להפוך לדבר שתלוי בפוליטיקה וביחסים עם מדינות שכנות ועם ארה"ב.
אין מה להתפלא שאנשים רוצים להתנתק. זה כואב נורא, אבל זה לא מפתיע. לכן אנחנו צריכים לנסות לתקן את השורש של הבעיה, שאם נתקן אותו - נפתור גם את הבעיות עצמן, כמו הניתוק מיש"ע וכד´.
השורש הוא התרבות הרעה - במקום תרבות התורה.
אנשים ניזונים מתרבות זרה כל כך, מטלוויזיה ומעיתונים שהרוח הנושבת מהן מקרינה פריצות, כפירה, אינדיוידואליזם ללא ערכים כלליים וללא אידיאליזם, גלובליות ולא לאומיות בריאה וטובה, הומניות ומוסריות בצורה מוקצנת שגורמת לפעמים לרחם על האכזרים, ועוד.
אם אנחנו נתחזק, ונתרחק בעצמנו מכל הקלקולים שבתרבות, ונחזק את התורה וכל מה שקשור אליה. אם נפיץ תורה בכל דרך שהיא. אם נחזק את החינוך לילדים שלנו ולעצמנו - אז לאט לאט ירבה האור, ויסתלק החושך, ועם ישראל ישוב לעצמו. ואז לא נזדקק להילחם על א"י עם אחים שלנו, ולא ניכנס ח"ו למלחמה איתם. אינני יודע כמה זמן זה ייקח, אבל מה שמוטל עלינו זה לעשות את כל המאמצים שלנו. אנחנו לא אחראים להגיע לתוצאות הסופיות מיד. ´לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל הימנה´. כל מה שאמרנו, לא סותר את הצורך לפעול גם בצורה ישירה למען א"י: בהפגנות, ב´פנים אל פנים´, בחלוקת חומר הסברה וכל דבר אחר שיכול לעזור.
נכון שאנחנו רואים שמנסים לצאת נגדנו כל הזמן. להתנכל לנו. אבל צריך לקחת נשימה ארוכה, ובמקום לכעוס עליהם ולקלל ולשנוא (אגב, מפורש בתורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך". אסור לשנוא), במקום כל זה - לרחם עליהם. הם לא שונאים אותך אישית. הם כל כך לא זכו להכיר את התורה, שהמתנחלים נראים להם כמו משוגעים. ´משיחיסטים´. לא הגיוניים ולא מובנים. הם באמת לא יודעים מה אנחנו מחפשים על הגבעות שם. הם לא זכו לספוג את כל הערכים הללו.
אם נתרחק מהם ונשנא אותם - הם רק יתרחקו יותר. תפקידנו לקרב. לא להתנתק מהם. כמובן, אין הכוונה שלא להעמיד לדין כל מי שפשע והתאכזר. כנגד שוטרים אכזריים מוכרחים למחות בכל תוקף. להגיש תביעות נגדם, וכמה שיותר, להקים קול מחאה (כמו למשל ההפגנה שהיתה בכיכר ציון, בדרישה להקים ועדת חקירה על האלימות בעמונה), ולנסות לסלק אותם מתפקידם, וגם את כל מי שפיקד מלמעלה על הכול ונתן פקודות אכזריות ואלימות. אבל עלינו לדעת שלא די בכך, ואם אנחנו רוצים לחולל מהפך אמיתי, לטווח רחוק - עלינו לחזק תורה ואהבת תורה ואהבת ישראל.
אם את שואלת אישית עלייך, אז כל דבר טוב שאת עושה, כל מצווה שאת עושה (לאו דווקא עם אנשים לא דתיים. גם עם משפחה וחברות), כל התחזקות בקדושה ובתורה, כל לימוד תורה, כל חסד, כל צניעות - הם התשובה החזקה והמועילה ביותר למצב. את ממש מפוררת בזה את התרבות המקולקלת שמסתובבת בחוץ.
למה זה קורה לנו? הסברנו כבר חלק מזה, אבל נוסיף שאף אחד לא הבטיח לנו שהכול ילך בקלות. להפך. הנביאים מבטיחים שיהיו קשיים גדולים בזמן הגאולה. יש המון מקורות על זה, ולא אוכל להביא אותם כאן, אך מספיק לקרוא את המשנה בסוף מסכת סוטה, כדי להבין כמה קשיים יהיו בעיקבתא דמשיחא. שלא נטעה בזה - הגאולה לא הפסיקה פתאום, ולעולם לא תפסיק. זהו תהליך מוכרח שאי אפשר לעצור אותו, אלא אולי רק לעכב אותו - שייקח יותר זמן עד הגאולה השלמה. הקשיים הם חלק מהגאולה עצמה, והם גורמים לנו עוד יותר להתחזק, ולא לשבת בשקט ובשלווה כל אחד בביתו, אלא להיות יותר טהורים, יותר קשורים לארץ הקדושה, יותר להבין מה זו ´סגולת ישראל´ (כי אחרי כזאת אלימות, חייבים ללמוד על סגולת ישראל כדי להאמין ולהבין שבכל יהודי יש נשמה טהורה וטובה, והיא פשוט מכוסה בהרבה לכלוך ולכן לא רואים כמה שהיא יפה).
לגבי הכינוי ´נאצים´. אין להשוות לעולם בין יהודי לגוי. "ברוך המבדיל... בין ישראל לעמים". כתוב בספרים שיהודי אחד שווה יותר מכל הגויים. הרב קוק אומר שאפילו יהודי כופר, הוא קשור לאמונה (בתוך תוכו) יותר מהגוי שנראה לנו מאמין גדול (בספר מאמרי ראיה, ולשלושה באלול). כשנלחמים עם עמים אחרים, המטרה היא לנצח אותם לגמרי, גם אם זה דורש לחסל אותם, כי ניצחון שלנו הוא ניצחון של המוסר והאמת והתורה. אבל כשיש מאבקים פנימיים, בתוך עם ישראל, צריך לזכור שזו מלחמה מסוג שונה לגמרי. היסוד של המלחמה הזאת הוא האחווה, האהבה. אנחנו לא רוצים, ח"ו, שכל היהודים הטועים שנאבקים בנו ייעלמו ויאבדו. הם חלק מעם ישראל. הם צריכים להיות חלק מתיקון העולם. אנחנו רוצים שהם יחזרו בתשובה. לכל אחד מהם יש נשמה ענקית, ואנו מתפללים שהיא תצא לאור ולא תישאר גנוזה בפנים. (שמעתי שיש אומרים, שנכון שצריך לאהוב כל יהודי, אבל במשטרה וביס"מ יש גם המון גויים. זו לא דרך נכונה. אי אפשר להתחיל לבדוק כל שוטר וכל חייל, אם הוא יהודי או לא. זה יביא להרבה שגיאות וטעויות. מבחינתנו סתם שוטר הוא מן הסתם יהודי). הרחבה על כך - בספר ´מאמרי ראיה´ לרב קוק, מאמר ´מחאה על חילול שבת וחג´.
הנושא הזה הוא כ"כ גדול ורחב, שהבאתי כאן רק מעט מן המעט, וצריך להרחיב עוד הרבה. אני מקווה שהדברים כאן עזרו לך במשהו. את מוזמנת לשאול עוד, על כל מה שלא הובן.
בהצלחה רבה
ושנשמע רק דברים טובים,
יונתן