איך אפשר לעבוד על המידות?

שלום וברכה,
ראשית אני רוצה להתנצל על הזמן הארוך שלקח לי לענות על השאלה שלך. קיבלתי את השאלה בזמן די לחוץ, ולמרות שבדרך כלל כשאין לי זמן אני משתדל להעביר את השאלות למשיבים אחרים, לא הצלחתי לעשות את זה עם השאלה הזו, מאוד מאוד רציתי לענות עליה בעצמי. אני מקווה שהתשובה כבר לא רלוונטית למרות שאני מניח שהיא כן.
אני מודע שהתשובה ארוכה, אבל אני מרגיש שעל שאלה כזו לא ניתן לענות בצורה קצרה. למרות הקושי אני ממליץ שתקרא את הכל.

כשאנחנו באים לעסוק בעבודת המידות אנחנו חייבים לדעת שני דברים:
א. [עבודת המידות של אדם אחד לא דומה לזה של חברו]. כל אדם נמצא במקום אחר מחברו ולא תמיד שורש המידות הוא אותו השורש. נקח כדוגמא את מידת הקמצנות: ניתן למנות לפחות כמה שורשים שונים לקמצנות. הרצון להגדיל את עצמי, חוסר היכולת לראות את האחר ואפילו "סתם" חמדת ממון.

ב. [אין פתרונות קסם]. המידות הינן דבר בסיסי אצל האדם ואינן משתנות בקלות. בדרך כלל המידות מחוזקות על ידי הרגלים שלא פשוט להשתחרר מהם, ועוד יותר נפוץ שהן מסתתרות מאחורי מעטה של חוסר תשומת לב.

משתי סיבות אלו אני לא אוכל לתת תשובה חד משמעית, פשוט אין כזו. אין דבר יחיד שאני יכול לומר לך לעשות שבגללו תשתנה לגמרי.

כאמור אין דרך אחת לעבודת המידות ובכל זאת אני אנסה להציג איזשהו תרשים של שלבים לעבודת המידות שמבוסס על מה שלמדתי. אני ממליץ, בנוסף על הדברים, ללמוד את הספר "מסילת ישרים". בשונה מהרבה ספרי מוסר "מסילת ישרים" אינו מלמד איך לתקן מידות ספציפיות - אלא מלמד כללים בעבודת המידות ומסביר את השלבים שבה.


על מנת לשנות מידות ולעבוד עליהן עלינו לעבוד בצורה מסודרת. המידות שלנו דומות לרשת סבוכה, כל אחת משפיעה על חברתה. הקמצנות קשורה בקשרים אמיצים עם מידת החסד, אבל לא פחות למידת הגבורה. גבורה הינה היסוד להתגברות על הכעס כמו גם מידת הענווה, הקשורה בקשרים בלתי נפרדים ביראת ה´. בקיצור, אין מידה שעומדת בפני עצמה וכדי שלא נטבע בים הדברים ובסוף לא נצליח לתקן כלום אנחנו חייבים לעבוד בצורה מסודרת ומרוכזת (גם לנקודה הזו אני אתייחס בהמשך).
השלב הראשון לעבודת מידות יסודית הוא הנסיון להבין את השורשים של המידה המדוברת. מה היסוד שלה? ממה היא נובעת? את ההבנה הזו אפשר וכדאי לקנות בשתי רמות:

א. ברמה המעשית - נשאל את עצמנו היכן המידה הזו (בין אם היא טובה בין אם היא רעה) באה לידי ביטוי במעשים היום-יומיים שלי? מה גורם לי לפעול על פי המידה הזו? אם נחזור לשאלה הספציפית שלך - מה גורם לי לפעול בקמצנות? האם אני מפחד שלא יהיה לי? האם קשה לי לתת לאחרים? אולי פשוט הכסף חשוב מדי בשבילי? מקובלני מרבותי שרוב המידות הרעות הינן מידות טובות שהתעוותו - מהי המידה הטובה שעומדת בבסיס המידה הרעה הזו? (בקמצנות, לדוגמא, יתכן שעומד מאחוריה הרצון להרחבת העצמי - זהו רצון שהקב"ה טבע והוא טוב ביסודו, כאשר הוא אינו מגיע בצורה מוגזמת).

ב. ברמה העיונית - חז"ל נתנו לנו אוצר בלתי נדלה של מקורות על כמעט כל דבר שבעולם. אפשר וכדאי לחפש מקורות על המידה הזו, לראות מה חז"ל אמרו עליה. מה השורש הנפשי שעומד מאחוריה? ישנם סיפרי מוסר רבים שמסדרים את הנושא הזה, לדוגמא "אורחות צדיקים" ו"פלא יועץ".


לאחר שביררנו לעצמנו מה המידה שעליה אנחנו עובדים, מה היסודות שלה ואיפה היא באה לידי ביטוי אפשר לעבור לעבודה מעשית.

כלל בעבודת המידות נתן לנו הרמב"ם - על מנת לתקן מידה אנחנו צריכים לעסוק בהיפוך שלה. אם אנחנו בעלי מידת הגאווה, נאלץ את עצמינו להתנהג בענווה. אם אנחנו קמצנים - נחייב את עצמנו להוציא ממון. האדם פועל על פי הרגלים ואם נתמיד בהרגלים טובים בסופו של דבר נקנה אותם.

אבל לפני שימוש בעצתו של הרמב"ם אנחנו חייבים לדעת דבר חשוב -
[אי אפשר לעשות הכל בבת אחת!]

כמה פעמים הבטחת לעצמך שמהיום הכל יהיה אחרת? כמה פעמים הודעת שממחר אתה הולך להיות אדם מתוקן? כמה פעמים אמרת לעצמך שממחר אתה הולך ללמוד 5 שעות תורה כל יום? אנחנו מאוד אוהבים לצאת בהכרזות כאלה, הן גורמות לנו הרגשה טובה, הבעיה היחידה שההצהרות האלו הן לא יעילות ובדרך כלל גם לא ממומשות.

כאמור, כבני אדם אנחנו שבויים בהרגלים. הרגלים אלו מחזיקים אותנו חזק ולא ניתן להשתחרר מהם בקלות.
מסופר על ה´חזון אי"ש´, ר´ אברהם ישעיה קרליץ, שמאז שאמרו לו שסגריות אינם בריאות לא עישן יותר ולו סגריה אחת. לצערנו לא כולנו ה´חזון אי"ש´. אצל רוב האנשים אמירות ואפילו מעשים שנועדו לשנות את הרגלים בבת אחת נועדו לכישלון, כיוון שכוח ההרגל שלנו חזק מאוד, בלי שנשים לב הוא ישתלט עלינו מחדש. דרוש כח רצון כמעט על-אנושי על מנת להתמודד עם כח ההרגל.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

נסביר בעזרת משל: בזמן מלחמה מטוסים נמנעים מלטוס קרוב לגבול של מדינת אויב בגלל שלכל מדינה יש מערכת מכ"ם שמאפשרת לה לזהות מטוסי אוייב ולהפיל אותם. נניח שאנחנו בכל זאת מעוניינים לטוס קרוב לגבול, איך נעשה זאת? פשוט מאוד - נטוס נמוך. המכ"ם אינו מסוגל להבדיל בין הקרקע, לבין מטוס שטס בגובה נמוך מעליה ולכן האויב אינו יכול ליירט את המטוס.

את המשל הזה מביא בעל ה"עלי שור" (ספר מוסר חשוב שנכתב בדורנו) שמסביר שככה גם בעבודת המידות. במקום לטוס גבוה וליפול - נטוס נמוך. נקבע לעצמנו מטרות ביניים נמוכות וברות השגה. על מנת להגיע למטרות האלה לא נפתח במבצעים גרנדיוזיים, אלא נקבע לעצמנו מעשים קטנים שאנחנו מסוגלים להתמיד בהם. מעשים כאלה הם מתחת ל´מכ"ם´ של כח ההרגל. הוא אינו מזהה אותם ואינו נלחם בהם. רק אחרי שהמעשה הקטן שעשינו נקנה בתור הרגל, רק אז נעבור הלאה ונמשיך להתקדם. כך, בצורה איטית ומחושבת נקנה לעצמנו הרגלים של מידות טובות, בלי להתמודד ישירות מול כח ההרגל.

אני נמצא עכשיו בקורס הכנה לפסיכומטרי ואחד הדברים שניסו ללמד שם זה איך נמנעים מלחזור על טעויות. אחת השיטות שלמדנו היא שצריך להוציא לקח מכל טעות - כלומר, לברר מה הגורם לטעות ולנסח לקח שימנע חזרה על אותה טעות. הדגש הכי חשוב שהסבירו לנו ביחס לכתיבת הלקחים היא שעל הלקח להיות חיובי, מעשי, ויישומי. הדגש הזה נכון גם כשבאים לחפש מעשים קטנים לתיקון המידות. נסביר את הדגשים אחד אחד:

א. חיובי - קל מאוד להחליט שלא לעשות משהו. בדרך כלל אנחנו לא באמת רוצים לעשות משהו רע או לא ראוי - הבעיה היא שההחלטה לא ממש מגיעה לידי מימוש, זה פשוט מתפקשש לנו איכשהו. לכן לא עוזר להודיע לעצמנו שאנחנו לא עושים כך אלא צריך לנסח משהו חיובי. במקום - "אני לא אשכח את לוח הכפל" צריך לומר "אני אלמד שוב את לוח הכפל" או בעבודת המידות, במקום "יותר אני לא אתעלם מקבצנים" נאמר "הקבצן הראשון שאני רואה יקבל חמישה שקלים".

ב. מעשי - בדרך כלל אנחנו אנשים הגיוניים אבל משום מה כשאנחנו מגיעים להחלטות חשובות אנחנו נוטים להפריז קצת ביכולות שלנו. אנחנו בני אדם ולכן מוגבלים, ואנחנו חייבים להכיר ביכולות שלנו. כך שבמקום "אני אעבור שוב על כל החומר בחמש דקות שלפני המבחן" צריך לומר "אני אחזור על הפרק השלישי בו אני מתקשה ביום שלפני המבחן" או בעבודת המידות במקום "אני אשב ואלמד כל היום תורה" צריך לומר משהו שיותר קרוב ל- "מהיום, כל יום אני משקיע חמש דקות כדי ללמוד משנה אחת".

ג. יישומי - חייבים להימנע מדיבורים באוויר. כיף מאוד לדבר במושגים גבוהים ורעיונות נעלים, אבל את העבודה אנחנו עושים על קרקע המציאות ולכן היא חייבת להתייחס אליה. אם לא נגדיר בדיוק מה אנחנו מעוניינים לעשות ואם לא נקבע מעשה מסויים שעל ידו נעשה את זה - שום דבר לא יקרה. לכן, במקום לומר "אני אזכור שמשפט פיתגורס הוא a2 b2=c2" צריך לומר "בתחילת המבחן אני ארשום a2 b2=c2 בראש עמוד המבחן". או בעבודת המידות במקום "מהיום אני אתן כל יום צדקה" צריך לומר "בכל בוקר לפני התפילה אני אתן 20 אגורות".


האמת היא שהרעיונות האלו די ברורים. למה בכל זאת אנחנו לא עושים אותם? ישנן שלוש סיבות:

א. אנחנו לא מאמינים שמעשים קטנים יכולים לשנות משהו.

ב. אנחנו מזלזלים בערך העצמי של מעשה קטן - "מה כבר המשמעות של משנה אחת? זה בכלל לימוד של ילדים".

ג. עבודה של מעשים קטנים היא ארוכה וקשה והיא לוקחת הרבה זמן. קל מאוד להתייאש באמצע.

לגבי א. אין לי מה לומר חוץ מ - תנסה ותראה.

לגבי ב. על טענה זו אמר הנביא "מי בז ליום קטנות". נזכיר שאנחנו לא באמת יודעים מה שכר מצווה וכמה שווה כל מעשה. אין שום דרך לדעת אם לימוד משניות שווה יותר בעולם הבא מאשר לימוד של דף גמרא. לא ברור אם לתת עשרים אגורות לא חשוב יותר בעיני הקב"ה מנתינת מיליון דולר, יכול להיות שיש לזה אותה המשמעות. אנחנו מקיימים מצוות לא בגלל השכר שנקבל או כדי שישימו לב אלינו, אלא כיוון שזה המעשה הנכון. לכן, מהותית, אין באמת הבדל בין מעשה קטן למעשה גדול.

לגבי ג. זה באמת קשה. אבל זו הדרך היחידה להתקדם. טיפשים חושבים שדברים מגיעים בקלות. חכמים יודעים שכדי לקבל תוצאות צריך לעבוד יסודי ולאט.


בהתחלה כבר ציינתי את הקושי בלתת הדרכה לאחר בעניין מידות. כל אדם הוא עולם שונה ומעשים שיתאימו לאדם אחד לא בהכרח יתאימו לאדם אחר. למרות זאת, בעיקר בתור דוגמא, אני אנסה להתוות דרך בה אני הייתי מנסה להתמודד עם מידת הקמצנות.

בשלב ראשון צריך לברר מהי קמצנות.
כבר ציינתי שלוש סיבות אפשריות, נרחיב אותן קצת:

א. הרצון להגדיל את עצמי - הקב"ה נטע בכל אדם שאיפה להיות הכי טוב שהוא יכול. לפעמים שאיפה זו מגיעה לכדי עיוות כשהיא גורמת לאדם לאגור הכל, לנסות שהכל יהיה שייך לו.

ב. חוסר היכולת לראות את האחר - לפעמים אדם כל כך עסוק בעצמו שהוא אינו מסוגל לראות את הצורך של החבר. במקרים קיצוניים הוא אולי רואה את החבר אבל הוא רואה אותו בעין רעה, מפריע לו לראות שלמישהו אחר יש.

ג. חמדת ממון - כסף מתקשר לנו עם עוצמה ועם יכולת, לפעמים הוא מפצה אותנו על דברים שחסרים לנו. כמו כן, לפעמים אהבת הממון יכולה להפוך לעצמית, ללא קשר לשורשים שלה.

אפשר להתווכח עם השורשים האלו, ואפשר להעלות הרבה אחרים, אבל הרעיון הוא לנסות למצוא מה באמת מונע ממני לתת כסף. מה הדבר המציק.
כחלק מהשלב הזה חשוב לברר מה כן טוב בקמצנות. הרמב"ם מציין שגם קיצוניות לצד הטוב מראה על נפש לא בריאה. אדם שמפזר כספים על ימין ועל שמאל גם צריך לתקן את מידותיו. חשוב להציב את הגבולות האלה כדי שלא נחצה אותם חלילה במשך העבודה וגם כדי שנקבל תמונת מצב אמיתית לגבי עצמנו.

בשלב השני הייתי מנסה לברר עם עצמי איפה באה לידי ביטוי הקמצנות שלי. איפה אני רואה אותה בפועל. איפה בחיים אני נפגש איתה.

בשלב שלישי הייתי מחפש מקורות לגבי קמצנות (מסיבות של חוסר זמן אני לא אביא דוגמאות).


אחרי השלבים האלו נעבור לשלב של מעשים:
דבר ראשון שכדאי לעשות זה להתרגל לתת, לא כל כך משנה מה. אדם קמצן יהיה הרבה פעמים גם קמצן במחמאות. לכן הייתי מנסה לתרגל במשך שבועיים-שלושה לחייך לאנשים כמה שיותר. נתינת חיוך אינה דורשת מאיתנו הרבה עבודה, וגם אינה מחסירה ממנו דבר, אבל יכולה להוסיף המון לאחר.

אחרי שהתרגלנו לחייך (דבר שממולץ גם בלי קשר לעבודה על מדת הקמצנות), הייתי מנסה להתרגל לחלק מחמאות. זה כבר יותר מסובך מכיוון שהמשימה מעט פחות מוגדרת ודורשת מעט יותר מחשבה. כדאי ליצור מכסה של מחמאות (1-3) לתקופת זמן מסויימת (לדוגמא: במשך שלושת השעות הראשונות של היום) שחייבים לעמוד בה, ולהעלות את הכמות בהדרגה. גם במשימה זו נקפיד במשך שבועיים שלושה. כדאי לנסות לרשום פתק במקום בולט שיזכיר לנו, כי אחרת סביר להניח שפשוט נשכח.

בשלב הבא כבר נתקדם לנתינה שגם מחסירה מאיתנו. הרמב"ם מציע לתת כל יום מעט כך שהנתינה תהפוך להרגל. נקפיד לפני כל תפילה לתת 20 אגורות (אפשר יותר, אבל נקפיד שזה יהיה כמות שבאמת מעשי לתת כל יום (100 ש"ח זה קצת מוגזם...) ושאנחנו לא מרגישים התנגדות נפשית לנתינה). רק אחרי שקנינו את ההרגל לתת כל הזמן הייתי עובר לעבודה על נתינות גדולות יותר, כמו להקפיד לתת לקבצנים שרואים ברחוב. גם כאן נתחיל בקטן ונכריח את עצמנו לתת לקבצן הראשון ולאט לאט נגדיל, עד שניתן לכולם (יש לציין שלפי הרב אליהו לא ברור שצריך לתת לקבצן ברחוב יותר מחצי שקל...).

אפשרות נוספת ליצירת הרגל של נתינה היא לתת מזמנך לאנשים אחרים. לתלמיד ישיבה זה יכול להיות לאסוף את הספרים בחזרה למדפים, לתלמיד בית ספר להרים כיסאות בסוף היום.

אם לא מצליחים במשימה, בהנחה שבאמת השקענו, הרי שכנראה שניסינו לטוס גבוה מידי. נחפש משימה יותר נמוכה ונתחיל מחדש.


אני מודע לכך שהדברים שכתבתי נראים כמו קיצור של ספר "איך להיפטר ממדת הקמצנות בחמישה שלבים" - אז זהו, שלא. את הפסקאות האחרונות הבאתי בעיקר בתור דוגמא ולא בתור הדרכה
אני מדגיש שוב שעבודה על פי דברים מוכתבים שאינם מתאימם לך אישית לא תניב תוצאות טובות.

אם לא הייתי מובן, או שקיצרתי במשהו, או שיש לך שאלות נספות אשמח לענות עליהם דרך הדוא"ל, (אני מקווה שזה יקח לי פחות זמן...) אשמח גם לדעת עם התשובה הזו הועילה במשהו.

בהצלחה!

אריאל
Arielez1@gmail.com

קישורים נוספים בנושא המידות:
סדרת שיעורי שמע וכתב ´מודעות עצמית ופיתוח האישיות´: http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.asp?cat=266
יש לי המון מידות מקולקלות: https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=66393
איך עובדים על המידות? https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=59580
איך לעבוד על הגאווה ועל המידות בכלל: https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=99005
עבודה על האישיות – כיצד? https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=30995