שאלה
שלום לכבוד הרב,
אודה מאוד על כל הגיג בסוגיה הבאה-
"קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבלי, מסכת בבא בתרא – דף כא, עמוד א)
זאת, שכשמדובר בלימוד תורה, שמרבה חכמה.
אך, האם ביהדות יש התייחסות נוספת, באשר לתחרותיות באופן כללי?
לכאורה, ובמיוחד בזמנינו אנו, נראה שתחרותיות מקדמת ומפתחת את התחום בו היא קיימת(למשל: ספורט, הישגים, תארים ופרסים ועוד), אך לעיתים תחרות זו עשויה להוביל גם לעצב, לתסכול ולאכזבה(למשל לאלו שלא ניצחו), ולעיתים אף לקנאה שלא נדע.
אודה לדעת מהי עמדת היהדות בנושא זה, מהו האיזון הראוי, ומהם הקריטוריונים כדי לדעת מהי תחרות בריאה וחיובית(אם זו בכלל קיימת), ומהי תחרות שאינה חיובית וממנה צריך להימנע.
אני שואל את השאלה, גם מתוך תקווה לזיכוי הרבים, שב"ה, אנשים נוספים יוכלו ללמוד ולבחור בבחירה ראויה וטובה, ומתוך מודעות לנושא זה של תחרותיות(על צורותיה השונות) ועל השפעתה.
תודה רבה.
תשובה
שלום
התורה אינה הגיגים אלא דבר ד'.
תחרות היא דבר מותר כאשר היא גורמת לריבוי טובה. לעולם יעסוק אדם שלא לשמה וכו'. ובארו התוספות שזהו בעוסק כדי שיקראו לו רבי. אך כאשר היא גורמת לריבוי רעה, היא פסולה. כגון שלומד על מנת לקנטר חבירו.
יחד עם זאת, גם לימוד תחרותי מהסוג הראשון, עם היותו מותר הוא אינו מהודר. וסופו לגרום לתוצאה שיש בה סיגים שאינם טהורים.
חכמה הבנויה על קנאת סופרים, גורמת שחכמת סופרים תסרח. אלא צריך לכוון כמה שיותר לשם שמים.
לגבי נושאים אחרים, התחרות מותרת הלכתית אם היא גורמת טובה ולא רעה. וכגון שהיא שולית ולא מעודדת שנאה אלא הצלחה. אולם גם בה יש להמעיט כמה שניתן, משום שדרך זו של השוואת אחד לחבירו ותחרות, היא דרכם של היוונים, ודרך התורה היא לעשות טובה לשם האמת עצמה. כדברי הרמב"ם בסוף ספר המדע. ולא בכדי אנו מבקשים שיסלק השם ממנו קנאה שנאה ותחרות.
כל טוב