כשעלעלתי בתוכניה של בית אביחי לקראת ההופעה של פונץ מצאתי את הטקסט:
" להקת פונץ, תעלה בבית אבי-חי הופעה בשם "אמת ושקר", עם שירים מאלבומה האחרון, "פינוקיו", ושירים מאלבומיה הקודמים. בהופעה יתארח רוני שויקה עם קטעי קריאה המבוססים על טקסטים מהתלמוד והמדרש, שיציעו פרשנות יצירתית לשירים".
שירים היו, קטעי קריאה היו, פרשנות יצירתית? לא בטוח.
להקת פונץ התחילה לפעול כבר באמצע שנות ה-80 אך התפרסמה רק בשנת 2002 עת הוציאה את אלבומה השלישי, "דנה ראתה עב"מ", שזכה להצלחה מסחרית רבה. השנה הוציאה הלהקה את אלבומה הרביעי, "פינוקיו". אך למרות זאת נדמה כי הציבור הדתי טרם הפנים את הלהקה. ההרכב הלהקה הנוכחי כולל את מנהיג הלהקה יוסי בבליקי (שירה וגיטרה), אלי שאולי (חשמלית), בועז כהן (קלידים), שימי בן לולו (תופים), איתי מאור (בס) ודנה בקר (שירה).
המופע הנוכחי הוא ניסיון לאחד בין שירי הלהקה לבין טקסטים תנכיים-מדרשיים ודרכם לנסות ולגעת בשאלת האמת והשקר.
אקדים ואומר שלא הכרתי אף שיר של הלהקה לפני ההופעה, ונדמה שבדומה לרוב האנשים שהיו בבית אביחי, ובכל זאת, התאהבתי בהם מיד. השירים של הלהקה נעים בין מלודיות רוק שקטות לרוק מעט יותר רועש ובכולם שוררת אותה אווירה שנוסכת עלייך מעיין דוק של מלנכוליות חמוצה-מתוקה. בין אם זה הטקסטים שמדברים על יחסים נכזבים ועל ספקות, ובין אם זה המוזיקה המצוינת שיוצאת בכישרון רב מכל אחד מהנגנים, ומחזירה אותך בנוסטלגיה לימים שבהם באמת היה כזה דבר רוק ישראלי. כל השירים היו מגובים בסאונד המצוין של בית אבי-חי ובאנרגיות של חברי הלהקה שנראו ממש מאושרים להופיע שוב ביחד. על כל זה קצת העיבה העובדה שבית אבי-חי הוא פשוט מקום לא מתאים ללהקה כמו פונץ. הרשמיות והגודל הקטן הופכים את המופע למעט אנמי לעומת הפוטנציאל שלו במקומות כמו הבארבי למשל.
הצד השני של המופע, המדרש, היה אף הוא מוצלח למדי. הוא נבנה כך שבין שיר לשיר רוני שויקה קורא פסוקים ומדרשים ומסביר אותם. קטעי הקריאה לוו ע"י הלהקה במוזיקה, שכמובן הוסיפה המון אווירה והצליחה להעמיד את הפסוקים באור חדש. במהלך המופע ניסה רוני לבנות קו מנחה סביב שאלת האמת והשקר, על אף שלא הצליח לתת תשובה ברורה לשאלה, אין ספק שעצם העלאת הנושא למחשבה היה בו מלאכה חשובה. השימוש בשפה יומיומית בהסבר המדרשים קצת צרם לדעתי, שכן, יתכן ודווקא פרשנות בסגנון יותר פרוזאי יכלה להוסיף להופעה.
חבל שהחיבור בין שני הצדדים כמעט ולא היה קיים. עד סוף המופע לא הצלחתי להבין איזה שירים באים הפסוקים לפרש, וכיצד הם עושים זאת. למרות זאת, כששני הדברים באו ביחד, הם לקחו את השומע למיני-מסע קטן שבסיומו הוא יצא ספק עצוב, ספק שמח ובאופן כללי עם הרבה שאלות.
למי שעדיין לא מכיר את להקה פונץ ומתגעגע לרוק ישראלי אמיתי, אז ממש עכשיו הזמן. תעשו לעצמכם טובה, קנו כרטיס להופעה הקרובה שלהם או תפרגנו לעצמכם את הדיסק החדש שלהם, לא תצטערו.