50 שנה היתה החלוקה ברורה לכולם: מצד אחד החרדים, מצד שני אנחנו- החילונים, באמצע הדתיים. לא עוד. האמצע-גוסס. הגיע זמנו לבחור צד. זוהי אולי ההחלטה הקשה ביותר בתולדות הציונות הדתית, אבל היא חייבת להיעשות. לכל קבוצה אנושית יש נקודות זמן כאלו, קריטיות ועצובות, שכולם היו שמחים להתעלם מהן, אבל אי אפשר. מפני שאנחנו נמצאים בסוף כוחנו. הותשנו. אנחנו עומדים לוותר עליכם.
יכול להיות שזה בכלל לא איום. שאנחנו ממילא כבר לא מעניינים אתכם במיוחד. שוויתרתם עלינו הרבה לפני. אין לי מושג. זו בדיוק הבעיה, שאין לנו מושג. איבדנו קשר. פעם היינו שני צידיה של אהבת הארץ הזו, ושל החיים בה. דיברנו אותה עברית, עשינו אותם מילואים, שמענו אותו אריק איינשטיין.
אני לא רוצה להוסיף עוד ניפוח לגאווה היתרה שאתם חוטאים בה, אבל האמת שלפעמים קצת קינאנו. כי הייתם אנחנו פלוס. הייתם האלטרנטיבה שלנו. כשאנחנו מנינו את הסיבות להתעקשותנו על המדינה המטורפת-מופלאה הזו, לכם היתה עוד אחת. עד שהיא השתלטה עליכם. היום אתם האלטרנטיבה שלהם. עוד אופציה של אלו המתייחסים ליהדות כקופה רושמת. מי שאין לו כח לתרי"ג מצוות, יכול לבוא אליכם ולקיים רק תרי"ב, או תרי"א, ועוד עם ג'ינס.
וכל כך כעסנו עליכם עד לא מזמן, כל כך נבגדנו מהלאומנות הבוטה שהשתלטה עליכם. כל כך נבהלנו מהאלימות המחרידה, הבלתי צפויה, שהבליחה מידי פעם מבין שורותיכם. אבל אנחנו לא כועסים יותר. ולא נעלבים ולא נבגדים ולא מבוהלים. אנחנו נפרדים. בצער, בשקט, בשיחות פרטיות שקטות בינינו לבין עצמנו. כאילו התהפך הסדר הטבעי ו'השבעה' הפעם, הגיעה קצת לפני המוות. כי כנראה אתם בדיוק מה שאמרתם שאתם: יהודים מאמינים. ובכל פעם שתצטרכו לבחור בין זהויותיכם, זו הזהות שתעדיפו. ועד עכשיו עמדתם באמצע, פשוט כי איש לא ביקש מכם לזוז לכיוונו.
וברגע שהחרדים הביעו בכם עניין כלשהו, בשעמום אדנותי שרק אלו-קים יודע איך זה שהוא לא מוציא אתכם מדעתכם, מיד התייצבתם. כל הניסיון המפואר הזה, ליצור יהדות לאומית משוחררת וגאה, נראה פתאם כמו השתובבות של ילדים בחצר הישיבה. אפילו לא טרחתם לוותר עלינו. רק הבהרתם שמעולם לא היינו אופציה. הייתי רוצה להגיד, מעומקי גאוותי הפצועה, שלא אכפת לי, אבל זה יהיה שקר. ועוד איך אכפת.
כשהכיפות הסרוגות מגינות על החקיקה הדתית, על סיירות השבת, על חוקי הכשרות המשפילים, אתה מבין פתאם שצה"ל היה רק מחנה האימונים. בלבם הם תמיד היו, ותמיד יהיו, חייליו של הקב"ה. הם עדיין אומרים פה ושם שאין סתירה, אבל זה רק עושה את זה עצוב יותר. בטח שיש. בגלל זה אנחנו נפרדים מכם. בגלל זה אתם נפרדתם מעצמכם.
הייתם פעם כל כך טובים בזה. ידעתם איך לעצום עין בלתי מכוונת מול משוגותינו הבלתי מזיקות. לחייך, להקשיב, להטיל ספק, לשוחח באמת, בלי לצטט מדברי רבנן, לא דיברתם אז כל כך הרבה על פיוס לאומי. לא היה צורך. רק עם יריבים מתפייסים, ואתם לא הייתם יריבנו. עד שהתברר שכל העסק עמד על כרעי תרנגול כפרות. שפסק הלכה אחד יכול לשגר אתכם לדרך אחרת לגמרי. שהויכוח אינו פוליטי, או לאומי, הוא אפילו לא חברתי. זה העימות העתיק, הבלתי ניתן לגישור, בין אלה שמאמינים, ואלה שלא מאמינים להם. ויש משהו פוגע במהירות שבה הדחקתם כל מה שידעתם עלינו. הרי היינו ביחד לא מעט שנים.
אתם אמורים לדעת שאנחנו לא בדיוק חבורת אוכלי שפנים שרק רוצים לנסוע להודו ולקחת סמים. במקום זה הפשטתם את הויכוח לעוין מול לא עוין, צודק מול לא צודק, ערכי מול זמני. גם להתגרש צריך לדעת. אנחנו מכבדים אתכם מספיק בשביל שלבנו יישבר. אתם סתם לקחתם את האוטובוס לבני-ברק, והשארתם אותנו עומדים לבד בתחנה.