על זהותנו הישראלית

שאלת זהותנו הישראלית, מרכזית מאד לכל מהלך חיינו, דרכנו וייעודנו.
בלבול ואי ידיעת זהותנו שלנו "כשאני לעצמי מה אני?", יחד עם תהליכי התכחשות וההינתקות שחלו בחברה הישראלית מהשאלות "מאין באנו? ולאן אנו הולכים?", כמוהם כאי לימור נתוני המודיעין הצבאיים הבסיסיים לפני פעולה, חמור מכך - אי הגדרת המטרה והיעדים.
מעט מדי בסדר היום הציבורי של מדינת ישראל, מהרמה האסטרטגית רבתי של ראש הממשלה ושריו ועד הריון הציבורי ברחוב, עוסקים בזהותנו הישראלית. מהי? מהם מרכיביה? מה משתמע ממנה לחיינו העכשוויים, לחזוננו וייעודנו, כפרטים וכאומה?

טענתי, כי אי עיסוק בזהותנו ואי הצבת סוגיה זו בראש הנושאים של סדר היום הציבורי, הפוליטי - מדיני והחינוכי שלנו, היא נקודת התורפה של כל מהלך חיינו, כיחידים וכעם ישראל בארצו- במדינתו.

שני איומים מרכזיים מלווים את מדינת ישראל גם ביובל השני לקיומה.
האיום הביטחוני, חיצוני, פיזי, מצד ארצות ערב, שבמקביל לתהליכי השלום, מנהלות ברוכן תהליכי התעצמות צבאיים שמטרתם, בלשון המעטה, אי השלמה עם קיומה של מדינת ישראל.
האיום השני הוא האיום הרוחני תרבותי המאיים לפלגנו. מצד אחד תביעות לאוטונומית החלטה של חירות האדם הפרטי, על זהותו היהודית, באמירות ש-"אין אלוקים", חלילה, "אנחנו נקבע מי הוא יהודי", ניסיון להינתק משורשינו, שמשמעותו של ניתוק כזה מהשורש, נבילת הענפים, העלים והפרחים, כבעץ כך באדם, בעם ובייעודו.
מצד שני, יהדות המכונה חרדית לדבר ה', אך למציאות הממלכתית של אמירת הלל ושהחיינו על תקומתה של מדינת ישראל והמשתמע מכך, לשרות הצבאי ולעוד משימות ומעורבות בחברה, לא התחברה ולא תרמה עצמה.

מול דעות אלו, מתייצבת בענווה, עמדה היונקת מאז אברהם אבינו, מידות המהוות מרכיב בסיסי בזהותנו: גמילות חסד, ענווה, אמונה, גבורה, טוב, יושר ואמת, בנוסף למידות אלו, אנו מכירים בהיותנו דווקא עם בעל ערבות זה לזה, ושותפות שאין בשום עם, כעם שנוצר לספר תהילת ה' . הידיעה כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" ודווקא בארץ המיוחדת, ארץ חיינו, ארץ ישראל, להאיר ולתקן דרכנו כמדינה ממלכתית ומתוך כך לעולם כולו.
דרכנו זו שלנו, מלאה יותר ומורכבת, לעתים אינה מובנת ואינה מוסכמת.

תנועת "בני עקיבא" בחרה לעסוק בנושא הזהות הישראלית בחודש הארגון התש"ס, למרות היותו נושא רחב וכבד, שיתכן וקשה יהיה לכולם להבינו. יתכן והבנתו על בוריו, גבוהה מהבנתו כבני אדם, אך חשבנו שחובתנו ומתוך ענווה גדולה, לא לברוח, לנסות ולהקיפו, לברר ולקלוט ממנו תמונה או מרכיבים בזהות גדולה ומקיפה זו שהיא זהותנו שלנו, לדבר בה, לבררה ולהניף בה דגל.

הציונות הדתית ידעה להקיף בזהות ישראלית ענקית זו: את מקורה האלוקי ושורשיה התורניים ויחד עם אימוץ וחידוש הישן, לקדש גם את החדש, בבניין המפעל הציוני האדיר, על כל העשייה המדינית, ביטחונית, טכנולוגית וכלכלית, הדרושה לקוממיותה של מדינתנו.

רבים שאלוני מרוע בחרנו להתמודד עם שאלת "הזהות הישראלית" ולא עם המושג "זהות יהודית", מושג שלדעתם רווח יותר כיום ומזהה אותנו בלאומיותנו, לעומת חשש הבלבול מ"זהות ישראלית" שאולי כולל בתוכו גם ערבים ישראלים או מבטא גם רצון לבריחה והינתקות מזהותנו היהודית דתית?

שורשינו כעם ישראל בקביעה האלו-קית ליעקב: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית...". עם חזרת יעקב אבינו כמשפחה גדולה, שהיותה בסיס לעם ישראל, לארץ ישראל, נתבע לגדול בשמו, הטומן בתוכו את ייעודו ונקרא ישראל.

בתחילת בית ראשון אירעה תאונת עבודה היסטורית, בעת שממלכת ישראל התפצלה מממלכת יהודה. מעת גלות יהודה ובחזרתנו לארץ ישראל נקראנו יהודים. השם יהודים רווח וחל גם על שאינם משבט יהודה (כמרדכי היהודי), גם משום שעשרת השבטים נעלמו מעמנו.
בשם זה שימרנו את תורתנו ודתנו משך כל שנות גלותנו בזמן ובמקום שהצטמצמו לד' אמות של הלכה בלבד, יהדות מצומצמת המכווצת את שימורה הפיזי והרוחני סביב בתי הכנסיות ובתי המדרשות והקהילה היהודית.
עם חזרתנו לציון במאה ועשרים השנים האחרונות, כתב הרצל את ספרו "מדינת היהודים" אך: "פוק חזי מאי עמה דבר" והעם ובן גוריון קבעו "מדינת ישראל". עם ישראל שב לארצו וכיעקב השב לארצו, נתבענו לזהותנו השלמה.

ייתכן ובשינוי מהשם מ"יהודים" ל"ישראלים" היתה גם מגמת בריחה והינתקות ממחויבות של תורה ומצוות, אך אין לי ספק שהיה בשינוי השם וברצון להיקרא ישראלים, גם תביעה גדולה לזהות מקפת ועמוקה יותר מזהות הפרט בקהילתו בחוץ לארץ, ביהדותו המצומצמת בלבד, עם החזרה לציון, נתבעה תביעה פנימית גדולה לחזור לזהותנו הישראלית.

זהות ישראלית היא המושג השלם המכיל גם את זו היהודית בתוכה.

זהות כוללת שמחייבת את ההתמודדות וההתאמות המחוברות ויונקות משורשן, אך גם מרחיבות ונותנות מענה לאומי לעוצמת וגודל החיים הממלכתיים של עם ישראל, כעם במדינתו.

זהותנו הישראלית זה המושג השלם של עמנו מיסודו לייעודו.

תהליך זה של בירור זהותנו, אינו תהליך המתחיל או מסתיים.

בחודש הארגון נדון ונברר את הנושא ואם במעט נגביר את מודעותנו לעצמנו, נגביה ונזקוף במעט את קומתנו, נחבר את חניכינו לדרכנו ונחזק בקרבנו את שייכותנו לעם ונכונותנו לפעול למען כל משימה לאומית ומעשה חסד שנידרש.

זו חובתנו כתנועת "בני עקיבא", תנועת הנוער הציונית דתית ביובל השני למדינת ישראל, לרומם את כל המפעל הציוני, לחברו לשורשו ולהציב בפנינו חזון היונק מעברנו, אל עבר עתידנו וייעודנו.

הכותב הוא מזכ"ל "בני עקיבא" לשעבר
מתוך 'הצופה' י"ב במרחשון תש"ס (22/10/99)