אין לנו עם אחר וארץ אחרת

במשך שנים רבות נגררה הציונות הדתית אחר מהליכיה של הציונות החילונית לגווניה השונים. את המהלכים הקובעים והמשמעותיים בכל מה שקשור למדיניות חוץ ובטחון הפקדנו בידיהם. הם היו המובילים את הרכבת ואילו אנו דאגנו לכשרות המזנון כמשל הידוע. שמרנו שהכיפה הסרוגה על ראשה של המדינה החילונית תהיה מהודקת כמה שיותר. למדנו להסתדר עם "סטטוס קוו" בענייני שבת וכשרות, ועוד פשרות נוספות בתחומים אחרים, כשהקו המנחה היה כל הזמן שהפרט השומר תורה ומצוות לא נפגע באופן ישיר, וכל הזמן שהפרהסיא הציבורית היהודית נשמרת בצורה סבירה. לא פילגנו ולא פיצלנו למרות שהסתובבנו עם הרבה אי נוחות. ידענו תמיד שמבחינתנו אין זה המצב השלם והסופי. זה רק תחנת ביניים בשביל העתיד.
מאז מלחמת ששת הימים ובעיקר מאז מלחמת יום כיפור החילונו להתקדם לעבר הקטר והתחלנו להנהיג וליטול את מקל השליחות בתחומים השונים של עשייה ציונית, כשחלק מכך בא בעקבות משבר חריף שפקד את התנועה הציונית החילונית שמנע ממנה להמשיך ולהוביל. לפנינו משבר ערכים, משבר זהות, תרבות זרה שחדרה לתוכה, ירידה במוטיבציה לתרומה ועשייה למען הכלל, ירידה מהארץ ועוד. הקמנו ישובים במקומות חדשים בארץ ישראל שחזרו להיות תחת ריבונותינו, הצבנו דגם התיישבותי חדש – ישוב קהילתי ובו בסיכומו של דבר, הדברים הטובים שיש בקיבוץ ובמושב. גידלנו נוער בעל ערכים, חדור מוטיבציה שמתמודד בצורה מכובדת בסך הכל עם סחף התרבות במערבית ששוטפת את כולו. אלא שאת השלטון וההנהגה בפועל עוד לא כבשנו. להפך, אפילו התרחקנו במעט ממרכזי העשייה. נציגינו והקרובים לנו אינם יושבים לראשונה מאז קום המדינה בממשלה.
יש כמה מאתנו וביניהם דם רבנים ותלמידי חכמים שאצה להם כבר הדרך. אין להם סבלנות לקמעא קמעא. אין הם מסוגלים לעכל ולהתמודד כראוי עם מצבים או זמנים בהם אנו נראים לפחות על פני השטח כמובילים ועושים, כפי שהורגלנו בשנים האחרונות. להפך לעיננו מתחוללת נסיגה רוחנית ומעשית. הכיוון שהם מציעים הוא ניתוק הקטר מרוב הקרונות, או לחילופין לעבור לרכבת אחרת חדשה עם קרונות מועטים, ובה להוביל בדהרה ובמהירות. זה לא ילך. אי אפשר לבנות את עם ישראל, על חורבנו של חלק ממנו. אין לנו עם אחר כמו שאין לנו ארץ אחרת, ואין לנו במה ועם מי להחליף. עם ישראל כולל גם את מצביעי מר"צ והעבודה וגם את ראשיה שריה ויועציה וכולל גם את אילו שלמורת רוחנו עובדים אלילים מודרנים בפארק הירקון.
גם בעבר בעקבות עבודת אלילים ישנה, הציע הקב"ה למשה להחליף את עם ישראל כולו, ותשובת משה, זה העם, זה מה יש, ועם זה צריך להמשיך לחיות. מי שלא בסדר, נענש לבסוף, אבל העם נשר אותו עם. היו מצבים בהם נביאים באו לקב"ה בטענה של "החליפם באומה אחרת" ותשובת הקב"ה הייתה שעם הקיים יש צורך להתמודד ולא בשבירתו.
כל יהודי המאמין באמונה שלימה, רוצה במלכות בית דוד, סנהדרין, מקדש ועם ישראל על מקומו שחי את אורחות חייו המלאים והשלמים. אבל זה לא יעבור עם רבע מהעם, וגם לא עם חצי, כשהשאר מתבוללים ומתרחקים, על אף שיש מהם שמעונינים בכך. גם אם ישנם חילוקי דעות והשקפות, נורמות חיים אחרות, ושאיפות שונות בחלקי העם, אין זה אומר שאנו לא מאוחדים ויש ח"ו פילוג. עם ישראל כולו הוא עם נצחי, כמו שהארץ היא נצחית. מי שרוצה להכריז בצורה פורמלית על פילוג וניתוק עושה מעשה חמור, כשלקחי ההיסטוריה מורים אחרת.
הציבור הרואה בתהליכים העוברים על עם ישראל במאה השנים האחרונות התבגר והתחזק בצדקת הדרך, שעה שהוא היה ועדיין בהתמודדות רוחנית והלכתית עם הציבור החרדי, ובמאבק תרבותי עם הציבור החילוני, עברו הימים בהם הרגשנו נמיכות קומה לצד מחנות אלו וב"ה איננו זקוקים היום לשירי שבח והלל נוסח אפרים קישון על הכיפה הסרוגה, למחמאה מחבר קיבוץ של השומר הצעיר או להסכמה של ציבור חרדי. אמונתנו ותפיסתנו היא, שדרך זו היא דרכה האמיתית של תורת ישראל בדור מיוחד זה, והיא שתוביל ותנהיג לבסוף את העם כולו לגאולה שלימה. אבל לא במחיר פירוד וניתוק מחלקים מהעם שעדיין לא בשלים ומוכנים לכך, ואפילו הולכים לדרך אחרת, ובאותה מידה גם לא במחיר פילוג הארץ.
פילוג בתוך העם, בתוך שטחי ארץ ישראל, פילוג בין העם בין הארץ, כל פילוג כזה, כל פירוד, כל פגיעה, כל ניתוק באחד ממרקמים אלו, היא מחשבת עבודה זרה. רק כשעם ישראל מאוחד חי בארץ, רק אז הוא חי וקיים. ידענו בעבר לשמור על אחדות העם והארץ למרות כל חילוקי הדעות וההשקפות וככה התקדמנו, וכך יש לנהוג בעתיד, גם אם זה יותר קשה.