יש במקומותינו, כך אומרים, איש ששמו לא נודע. יש אומרים, כי נולד בגיטאות פולין או בערבות אוקראינה; אחרים גורסים כי מוצאו מהרי האטלס או רמת כורדיסטאן, ואולי בא לארץ מגאיות תימן, יחף ומזה-רעב, כולו תלתלים ועיניים בורקות. ויש גירסה שהוא בן הארץ, ולפיה נולד בצריפי כנרת או על חולות תל אביב או שמא בשכונות ירושלים.
אומרים, שהיה בין מקימי ישוב "חומה ומגדל" באדמות הגליל והיכה עם רעיו שורשים בקרקע בליל עלטה. איש אדמה הוא - כך אומרים מכריו - שריח רגבי אדמה חרושה וזבל עולה ממנו, ידיו מיובלות וציפורניו שבורות מעמל היום. כשאחזו להבות המלחמה בתבל כולה, הרחיק עד לב אירופה הכבושה בתקווה להציל מהזוועה הנאצית ולו קומץ יהודים. כשנדמו התותחים ראוהו בנתיבי הבריחה, בין פורצי הגבולות, מוליך שיירות ניצולים בין הרים מושלגים אל נמל איטלקי, שם רבצה ספינת מעפילים מוסווית.
כשהתקומם העם נגד השלטון הבריטי, מספרים ידידיו, היה בין מפוצצי הגשרים ומשחררי כלואי עתלית ופורצי כלא עכו. על סיפונן של קליפות אגוז הביא מעפילים ומטעני נשק לצבא המדינה הנולדת. בראשונה היה לאגדה בין רעיו בתש"ח, כשפרץ בראש שיירתו את שערי גיא המוות הנועל את מבואות ירושלים, כשנלחם נואשות בסורים בשערי דגניה, כשהרווה בדמו את שדות לטרון, כשפרץ בחשכת לילה לעיר העתיקה, כשנחרך באש התופת של מצודת עיראק - סואידן. עם זאת אומרים, ראוהו במדי חקי קמוטים, כובע גרב על ראשו וכאפיה קרועה כרוכה על צווארו, רכוב על אחד הג'יפים שהגיעו ראשונים לאילת. וגם נערה, קורצים חבריו, גם נערה היתה עמו, תמירה וסוערת כמוהו; אך איש אינו זוכר אם שחומת עור ושחומת שיער היתה, או זהובה ותכולת עיניים.
אחרי המלחמה הקשה ההיא נעלם האיש ויש שהספידוהו, כי חשבו שנפל בקרב האחרון. שנים לא ראהו איש. היו שאמרו, שחזר לאדמתו, היו שנשבעו כי נשאר בצה"ל, אחרים ליחשו שהצטרף לאותם אנשים עלומים ששמו נפשם בכפם ויצאו, בשמות בדויים ובזהות שאולה, אל לוע ארי, אל בירות ערב ומחנות צבאה; הוא ליקט, כך אומרים חבריו, ידיעות מחדרי חדריו של האויב, שתל שמועות שוא בארמונות - ונמלט על נפשו ברגע האחרון. לפי אותה גירסה גם היה בין חבורת המופלאים שגילו את מחבואו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן והביאוהו למשפט צדק, לפני העם היהודי.
אחרים טוענים, שכבר זמן רב לפני אותו משפט ראוהו בחבל לכיש; מבוסס בבוץ וגשם אך קורן משמחה, חובק ילדה של עולים מפרס יש טוענים שהיה בין מייסדי דימונה ומקימי קריית שמונה, ויש שראוהו מרחוק על צוקי ערד או שמא על גבעות כרמיאל?
מעולם לא התלונן, אומרים חבריו, לא קבל על שמפלים אותו, על שכרתו את שורשיו, על שאין המדינה מיטיבה עמו. תמיד ביקש לתת לאחרים, תמיד התהלך מוקסם מהזכות שנפלה בחלקו להיות בדור הראשון לגאולה, לחיות במלכות ישראל המתחדשת.
לחיות בה, ואם צריך גם למות למענה. בפעולות התגמול נותח תחת אש כשנפגע בהסתערות עם יחידת צנחנים על מבצר ירדני, במלחמת סיני ראוהו פורץ בראש אנשיו אל גיא ההריגה במעבר המיתלה, בששת הימים היה בין כובשי גבעת התחמושת ומשחררי הכותל, אף שיש מי שמוכנים להישבע, כי איתם הסתער על תל עזזיאת, תל המוות שלמרגלות רמת הגולן, או קפץ ראשון אל מימי תעלת סואץ.
בנו בכורו, מספרת האגדה, נפל באותו יום כיפורים שחור ברמת הגולן או שמא היה הנער אותו טייס, שמטוסו התפוצץ ככדור אש מעל סירות המצרים הצולחות את התעלה. את בשורת השכול קיבל האיש כשעמד, טרוף עיניים ועוטה זיפים מלבינים, להבקיע אל התופת של "החווה הסינית".
כאבו האישי אך העמיק את בריתו עם הארץ הזאת. אומרים שהתיישב בגולן או בבקעת הירדן, להפגין נחישותו כי זה הגבול האחרון. אחרים ראוהו סועד חולים ומרוקן פחי אשפה בבית חולים בדרום, מלמד בני נוער ביישובי העימות, מנהל חוגים בשכונות מצוקה, מלווה עולים מרוסיה במבוכי פקידות מתנכרת, מוביל אתיופים צעירים אל ביתם הראשון. ראוהו מפגין למען צדק חברתי ושפיות דעת, מניף אגרוף אל מול גזען יהודי מטורף; וגם ראוהו את עיניו כאובות המבט, את שפתיו הקמוצות כשהגיע עם רעיו אל מבואות בירות.
מספרים שסלד מבגדים מחויטים וממכוניות פאר, לא נשא עיניו אל בתי יקרות, לא חיפש מזלו במניות ובהימורים למיניהם. עם כמה מרעיו היה בין מקימי תעשיות הפלא המדעיות של ישראל, אך לא לעצמו ביקש שם רווחים, כי אם מטה-לחם לאומה כולה.
מספרים גם על אהבתו את הספר והשירה העבריים, על לילות שימורים שהקדיש לעיון בספר הספרים ובאוצרות ההגות של ענקי הרוח; אף יש מי שרומז, כי בהיחבא מילא בקולמוסו דפים רבים, שעין איש לא שזפתם.
יש בין חבריו המתפעלים מסבלנותו כלפי בעלי דעות אחרות וכלפי הערבים החיים בתוכנו. ויש שאינם נלאים מלספר על קשיחותו ותעוזתו בקרב לעומת פתיחותו וחום ליבו הקורן בעת רגיעה; הם אומרים שלא חדל מלהאמין בשלום ולחפש מסילות אל ליבם של דוברים ושועים ערביים; אך ידו לא הרפתה מנשקו, כי ידע שבו המבטח האחרון.
ועוד הם מספרים על אהבתו העזה את הארץ הזאת, על סגידתו לעבודה העצמית ולחברה הצודקת, על החלום שנשא בליבו להפוך את העם הזה לעם סגולה ולאור לגויים. מספרים כי ניסה לקרב חילונים ודתיים והרים את קולו נגד העימותים המרים המשחיתים את האומה, שכן את הסכנה הגדולה לקיום ישראל ראה בחולשותיה הפנימיות, במריבות אחים ובשנאת חינם.
יש אומרים, שמת זה מכבר ממחלה קשה, משברון לב, מעייפות וייאוש, מדקירת פגיון רצחנית של מחבל.
אך אחרים אומרים - ואני איתם - שהוא עוד חי בתוכנו וחלומו שלם ותקותו מאירה ורוחו איתנה והאש בוערת בליבו, עזה וחמה כבשחר נעוריו.
ויש אומרים כי לא אחד הוא אלא רבבה.
וכי רבים כמוהו מהלכים בקרבנו, עומסים את עמם עלי שכם.
אומרים, שהיה בין מקימי ישוב "חומה ומגדל" באדמות הגליל והיכה עם רעיו שורשים בקרקע בליל עלטה. איש אדמה הוא - כך אומרים מכריו - שריח רגבי אדמה חרושה וזבל עולה ממנו, ידיו מיובלות וציפורניו שבורות מעמל היום. כשאחזו להבות המלחמה בתבל כולה, הרחיק עד לב אירופה הכבושה בתקווה להציל מהזוועה הנאצית ולו קומץ יהודים. כשנדמו התותחים ראוהו בנתיבי הבריחה, בין פורצי הגבולות, מוליך שיירות ניצולים בין הרים מושלגים אל נמל איטלקי, שם רבצה ספינת מעפילים מוסווית.
כשהתקומם העם נגד השלטון הבריטי, מספרים ידידיו, היה בין מפוצצי הגשרים ומשחררי כלואי עתלית ופורצי כלא עכו. על סיפונן של קליפות אגוז הביא מעפילים ומטעני נשק לצבא המדינה הנולדת. בראשונה היה לאגדה בין רעיו בתש"ח, כשפרץ בראש שיירתו את שערי גיא המוות הנועל את מבואות ירושלים, כשנלחם נואשות בסורים בשערי דגניה, כשהרווה בדמו את שדות לטרון, כשפרץ בחשכת לילה לעיר העתיקה, כשנחרך באש התופת של מצודת עיראק - סואידן. עם זאת אומרים, ראוהו במדי חקי קמוטים, כובע גרב על ראשו וכאפיה קרועה כרוכה על צווארו, רכוב על אחד הג'יפים שהגיעו ראשונים לאילת. וגם נערה, קורצים חבריו, גם נערה היתה עמו, תמירה וסוערת כמוהו; אך איש אינו זוכר אם שחומת עור ושחומת שיער היתה, או זהובה ותכולת עיניים.
אחרי המלחמה הקשה ההיא נעלם האיש ויש שהספידוהו, כי חשבו שנפל בקרב האחרון. שנים לא ראהו איש. היו שאמרו, שחזר לאדמתו, היו שנשבעו כי נשאר בצה"ל, אחרים ליחשו שהצטרף לאותם אנשים עלומים ששמו נפשם בכפם ויצאו, בשמות בדויים ובזהות שאולה, אל לוע ארי, אל בירות ערב ומחנות צבאה; הוא ליקט, כך אומרים חבריו, ידיעות מחדרי חדריו של האויב, שתל שמועות שוא בארמונות - ונמלט על נפשו ברגע האחרון. לפי אותה גירסה גם היה בין חבורת המופלאים שגילו את מחבואו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן והביאוהו למשפט צדק, לפני העם היהודי.
אחרים טוענים, שכבר זמן רב לפני אותו משפט ראוהו בחבל לכיש; מבוסס בבוץ וגשם אך קורן משמחה, חובק ילדה של עולים מפרס יש טוענים שהיה בין מייסדי דימונה ומקימי קריית שמונה, ויש שראוהו מרחוק על צוקי ערד או שמא על גבעות כרמיאל?
מעולם לא התלונן, אומרים חבריו, לא קבל על שמפלים אותו, על שכרתו את שורשיו, על שאין המדינה מיטיבה עמו. תמיד ביקש לתת לאחרים, תמיד התהלך מוקסם מהזכות שנפלה בחלקו להיות בדור הראשון לגאולה, לחיות במלכות ישראל המתחדשת.
לחיות בה, ואם צריך גם למות למענה. בפעולות התגמול נותח תחת אש כשנפגע בהסתערות עם יחידת צנחנים על מבצר ירדני, במלחמת סיני ראוהו פורץ בראש אנשיו אל גיא ההריגה במעבר המיתלה, בששת הימים היה בין כובשי גבעת התחמושת ומשחררי הכותל, אף שיש מי שמוכנים להישבע, כי איתם הסתער על תל עזזיאת, תל המוות שלמרגלות רמת הגולן, או קפץ ראשון אל מימי תעלת סואץ.
בנו בכורו, מספרת האגדה, נפל באותו יום כיפורים שחור ברמת הגולן או שמא היה הנער אותו טייס, שמטוסו התפוצץ ככדור אש מעל סירות המצרים הצולחות את התעלה. את בשורת השכול קיבל האיש כשעמד, טרוף עיניים ועוטה זיפים מלבינים, להבקיע אל התופת של "החווה הסינית".
כאבו האישי אך העמיק את בריתו עם הארץ הזאת. אומרים שהתיישב בגולן או בבקעת הירדן, להפגין נחישותו כי זה הגבול האחרון. אחרים ראוהו סועד חולים ומרוקן פחי אשפה בבית חולים בדרום, מלמד בני נוער ביישובי העימות, מנהל חוגים בשכונות מצוקה, מלווה עולים מרוסיה במבוכי פקידות מתנכרת, מוביל אתיופים צעירים אל ביתם הראשון. ראוהו מפגין למען צדק חברתי ושפיות דעת, מניף אגרוף אל מול גזען יהודי מטורף; וגם ראוהו את עיניו כאובות המבט, את שפתיו הקמוצות כשהגיע עם רעיו אל מבואות בירות.
מספרים שסלד מבגדים מחויטים וממכוניות פאר, לא נשא עיניו אל בתי יקרות, לא חיפש מזלו במניות ובהימורים למיניהם. עם כמה מרעיו היה בין מקימי תעשיות הפלא המדעיות של ישראל, אך לא לעצמו ביקש שם רווחים, כי אם מטה-לחם לאומה כולה.
מספרים גם על אהבתו את הספר והשירה העבריים, על לילות שימורים שהקדיש לעיון בספר הספרים ובאוצרות ההגות של ענקי הרוח; אף יש מי שרומז, כי בהיחבא מילא בקולמוסו דפים רבים, שעין איש לא שזפתם.
יש בין חבריו המתפעלים מסבלנותו כלפי בעלי דעות אחרות וכלפי הערבים החיים בתוכנו. ויש שאינם נלאים מלספר על קשיחותו ותעוזתו בקרב לעומת פתיחותו וחום ליבו הקורן בעת רגיעה; הם אומרים שלא חדל מלהאמין בשלום ולחפש מסילות אל ליבם של דוברים ושועים ערביים; אך ידו לא הרפתה מנשקו, כי ידע שבו המבטח האחרון.
ועוד הם מספרים על אהבתו העזה את הארץ הזאת, על סגידתו לעבודה העצמית ולחברה הצודקת, על החלום שנשא בליבו להפוך את העם הזה לעם סגולה ולאור לגויים. מספרים כי ניסה לקרב חילונים ודתיים והרים את קולו נגד העימותים המרים המשחיתים את האומה, שכן את הסכנה הגדולה לקיום ישראל ראה בחולשותיה הפנימיות, במריבות אחים ובשנאת חינם.
יש אומרים, שמת זה מכבר ממחלה קשה, משברון לב, מעייפות וייאוש, מדקירת פגיון רצחנית של מחבל.
אך אחרים אומרים - ואני איתם - שהוא עוד חי בתוכנו וחלומו שלם ותקותו מאירה ורוחו איתנה והאש בוערת בליבו, עזה וחמה כבשחר נעוריו.
ויש אומרים כי לא אחד הוא אלא רבבה.
וכי רבים כמוהו מהלכים בקרבנו, עומסים את עמם עלי שכם.