יחד איתי ב 'חדר' למד ילד בשם שלמ'הלי אייזנבך. ואני לא סבלתי אותו.
הוא היה ילד נורא חרוץ ואני הייתי ילד נורא שובב. הוא היה מוותר על ההפסקות והיה נשאר בכיתה וממשיך ללמוד. ואני ברצון הייתי מוכן לוותר על השיעורים, ולהמשיך ולשחק בחוץ גם אחרי ההפסקה.
הרבי שלי היה כועס עלי ומטיף לי מוסר: "תסתכל על שלמל'ה, תלמד ממנו"- היה אומר לי.
ואני הסתכלתי עליו, על הצדיק הזה, ורציתי להרוג אותו הייתי ממציא כל מיני פטנטים כדי להציק לו. והוא היה רץ להתלונן עלי לפני המשגיח רבי אריה.
ר' אריה היה בא אלי ומבקש ממני להניח לשלמ'הלי, ואני הייתי מבטיח להפסיק להציק לו. אבל לא יכולתי להתאפק. ור' אריה היה בא אלי פעם שנייה ופעם שלישית, להתחנן בפני שאפסיק להציק.
ואני לא יכולתי לוותר על התענוג הזה .
יום אחד עבר ר' אריה לידנו וראה אותי בשעת מעשה. הוא התקרב אלי והוריד לי סטירת לחי שכמעט הפילה אותי לארץ.
ואני הייתי המום, לא כל כך מהסטירה, כמו מהעובדה שר' אריה מסוגל להרביץ. מעולם לא ראיתי אותו מרביץ. גם ר' אריה היה המום. שמעתי קול חנוק מדמעות:" יוסף הצדיק! מה עשית לי? אתה יודע שעשית את ר' אריה רשע! אתה יודע שכל המרים יד על חברו נקרא רשע? ואתה אילצת את ר' אריה להרים יד!"
כמה פעמים התחננתי בפניך: "חדל להציק לשלמ'הלי!" מאז עברו חמישים שנה, ועדיין לא פגה ההשפעה החינוכית של אותה סטירה