יוכבד אוריאל בכלל לא התכוונה לעבור לגור בחברון. "התגוררנו בירושלים, שהיינו מאוד קשורים אליה, של מלחמת ששת הימים. אני ביחד עם בעלי שלמד במרכז הרב ושני ילדים קטנים", היא מספרת על מה שהפך לדרך ארוכה והיקשרות בקשרי אהבה הדוקים עם עיר האבהות והאמהות. "לקראת פסח שאחרי המלחמה פנה אלי בעלי ואמר 'דבר גדול הולך לקרות, מתארגנת קבוצה לליל הסדר בחברון'. בעלי התייעץ עם הרב צבי יהודה האם להצטרף: "תשאל את הרב לוינגר", הייתה תשובתו של הרב".
"קיבלנו החלטה שנלך לשבועיים לחברון", ממשיכה יוכבד ומספרת, "היינו בליל הסדר אצל ההורים כדי לא לאכזבם ולאחר מכן שכרנו טנדר עם נהג שייקח את הדברים המינימליים שלקחנו איתנו. 'כיוון אחד לחברון', אמרנו. הנהג הסתכל עלינו בתמיהה 'כיוון אחד לחברון'? הגענו למלון פארק שם הייתה הרבנית לוינגר עם חברותיה. המטבח היה חצי כשר וחצי טרף. הגיעו עיתונאים רבים לצלם אותנו. חוויה ואווירה מרוממת בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. ימות המשיח.
אחרי פסח כולם כמעט עזבו ובחברון נשארו 4 משפחות וכמה בחורי ישיבה. "חברון נראתה אז יותר כמו כפר. חוץ מזה שהתנאים היו קשים לא הייתה שמירה. החליטו להעביר אותנו לבניין הממשל שבשליטה של הצבא. גרנו שם בתנאים לא תנאים. אגף אחד של הצבא, אגף אחד של המשפחות ואגף של מחבלים עצורים".
"אחרי שנה חזרנו לירושלים. כל הזמן הייתה פעילות פוליטית לאפשר מגורים של יהודים בתוך חברון. התקבלה ההחלטה שלא מסכימים שנגור בתוך העיר אבל מוכנים לבנות שכונה מחוץ לעיר שזה מה שהיום קריית ארבע. כל הזמן השאיפה הייתה להמשיך את ההתיישבות היהודית בתוך העיר. אחרי 8 שנים בג"ץ ביטל אישור לבנייה נוספת בקריית ארבע והתושבים הרגישו שהבנייה הערבית מסביב לקריית ארבע חונקת אותה. הרגשנו במבוי סתום".
"יש ויכוח של מי היה הרעיון אבל הציעו שקבוצה של נשים וילדים בלי הבעלים יכנסו ואז אולי יהיה לא נעים לפנות אותם. בכניסה הראשונה לא הייתי. הבנות שלי, שולי בת השמונה ואחותה חווי בת ה-12 נכנסו עם הקבוצה הראשונה בלי ידיעתי. הם לקחו יוזמה ומשכו אותנו. את שולי הוציאו החוצה אבל חווי נשארה".
בשלב מסוים נוסחה רשימה של אנשים היכולים להיכנס לבית הדסה. חווי הייתה אחת מהם, במה שהתברר כמהלך משמעותי להמשך ההתיישבות במקום. "אחרי זמן המשפחות עזבו. מי שנשאר היו משפחת לוינגר והבת שלי. קיבלתי אישור כניסה לחג ראשון של סוכות כדי להיות עם בתי אבל נשארתי גם לאחר מכן, כאשר הקצין מעלים עין".
השהות הפיראטית של יוכבד הייתה מגיעה לסיומה ככל הנראה לולא התושייה של בתה הקטנה יותר, שולי, זאת שביחד עם אחותה מלכתחילה גררה את אימה למקום. "כשנכנסתי זה היה עם ילדי הנוספים. פעם אחת כאשר שיחקו עם החיילים ששהו במקום, ראתה שולי את רשימת השמות של המורשים להיכנס עם שמה של אחותה חווי. בזריזות היא מחקה את השם ורשמה את שמי. מאותו רגע ועד החורף היו 2 משפחות בבית הדסה – משפחת לוינגר ואנחנו".
"היינו שתי משפחות גדולות והחיילים ראו 20 ילדים מתרוצצים וחשבו שיש 4-5 משפחות. אם היו יודעים שמדובר רק בשתי משפחות היו מפנים בקלות. הילדים מאוד סייעו ודחפו. אנחנו היינו מאחורי הקלעים אבל הרבנית לוינגר, שהייתה כמו אימא שנייה לילדי, הייתה הלוחמת הגדולה".
השנה, בניגוד לשנים עברו, לא תיערך שבת חברון המונית בשבת חיי שרה עקב הקורונה. במקום זאת ייערך קמפיין התרמה לטובת המשך הבנייה וההתפתחות של התיישבות היהודית בחברון וגאולת הבתים. "אחרי הפיגוע בו נהרגו ששת בחורי הישיבה אישרו קיום התיישבות היהודית במקום", אומרת יוכבד, "הכל התקדם צעד אחרי צעד. נקווה שהדברים יתחילו להתקדם בצורה מהירה יותר".