כיצד מתחברים לצד "הבוגר האחראי" שבתוכנו, לצד הסובלני ולא הסובל, הצד החומל, הרך, הרגוע, האמוני שבנו ועוד מהווים השראה ועמוד תמך לבני הבית? איך, "על הדרך", מחברים את שאר בני הבית זה לזה ובאהבה "לחיבוק המציאות" המורכבת שהגענו אליה?
"כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ...רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים...לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ...לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ " (דברים ל', יד', טו', כ')
הטור שלפניכם, מתרכז בבחירה בין "אמונה" ל"קורבנות" והקשר להתמודדות שלנו עם המציאות החדשה שנדרש מאתנו לחבק...(מרחוק). לעתים נדירות יש לנו הזדמנות להתבונן בחיים שלנו באופן רציני, ואפילו להכניס בהם איזה שיפור משמעותי.
האמת, שמועדי וחגי ישראל, מספקים לנו שפע הזדמנויות להתבוננות שכזו, אבל עכשיו, בזכות "חג הקורונה" - יש לנו הזדמנות לבחון את עצמנו בנחת ובשקט, בלי שום חובה או מטלה, כמו בזמן שאנחנו חולים בשפעת, אבל בלי השפעת, כי בעצם כולם מרגישים בריאים לחלוטין ב"ה. כמו שאמר לי היום אבא שלי - "כולם במיטה, אבל בלי חום ולא בצום".
בדרך כלל כש"החיים נעצרים", אנחנו עסוקים במשהו חריג – אירוע של שמחה גדולה (בר מצווה), פטירה, כשקרובינו חס וחלילה חולים, או כשאנחנו במילואים. כלומר, לא פנויים לחשוב.
אני מציע לנצל את ההזדמנות, ולהכריז על "חג קורונה", בו נעשה קצת "עבודה פנימית" ונבדיל בין "קורבנות" ל"אמונה". ההתבוננות בהבדל הזה, מייצרת יכולת נפלאה לבחור את התגובות שלי למה שקורה לי בחיים ואיך זה משפיע על הסביבה שלי.
יש קשר הדוק גם לזוגיות שלי ואיך שאני מתנהל בתוכה, החינוך של הילדים שלי, היחסים שלי עם עמיתי בקריירה, עם החברים והמשפחה המורחבת (בעיקר האחים). בקיצור, כמו זרע של עץ ענק, זהו נושא קטן אבל מאד משמעותי.
"האדם הוא כמו כדור משחק הנשלט על ידי כוח גדול ממנו ואין לו יכולת השפעה על חוקי המשחק, מתי יבעטו בו ולמה, לאן ובאיזו עוצמה. גם אם יעשה מאמצים גדולים, אין לו אפילו יכולת לקבוע אם ינצח או יפסיד" (הספר האבוד, צוג. 1484).
קורבנות - היא התחושה ש"הכוח הגדול השולט עלי הוא רע, או לפחות אדיש למה שקורה לי", אמונה - היא התחושה ש"הכוח הגדול השולט עלי הוא טוב, אכפת לו ממני ומיטיב איתי". עכשיו אפתיע אתכם רגע - בכולנו יש את שני הצדדים.
ניגודים שחיים ביחד ואנחנו בוחרים ביניהם. כמו חם וקר, לתת ולקבל, מלוח ומתוק - שני קצוות של אותו מקל. שני משקפי שמש - אחד שחור ואחד ורוד. אנחנו שולטים אילו משקפיים יש לנו על הפנים ומתוך איזו תפיסה אנחנו מגיבים:
קורבנות, מייצרת תחושה ש"כל הזמן קורה לי רע, ולא באשמתי" מה שמייצר תחושת חוסר אונים, מסכנות, לב נעול לאהבה, פחד, תחושת "אם מזיקים לי בכוונה, זכותי להגיב ולפגוע ולהעליב ולנקום חזרה", ואולי הכי גרוע - תחושת זעם והתקפי כעס ואלימות (מילולית, פאסיבית, כלכלית).
אמונה, מייצרת תחושה ש"אני שולט על התחושות שלי", "אני אחראי על מעשי ויכול להשפיע על גורלי", "סוף האמת והטוב לנצח", מייצרת אופטימיות ושמחת חיים בסיסית, יצר אילתור ויציאה ממצבים קשים, סליחה עצמית, שחרור והרפייה כלומר "יכולת לעבור הלאה", הישענות על אחרים מתוך ערבות הדדית, עבודת צוות בטחון ושקט פנימיים.
אנשים שמתחברים לצד הקורבני שלהם, ירגישו (וגם יגידו בריבים): "את אשמה בתגובות שלי", "תראי איך עצבנת אותי", "תראי איך גרמת לי להתפוצץ"...וכאלה.
אנשים שמתחברים לצד האמוני שלהם, ירגישו (וגם יגידו בריבים) "זו כנראה נקודה רגישה אצלי אם ככה התעצבנתי", או "איך אני יכול להמנע ממצב כזה", "אשמח אם תגידי כך וכך או תעשי זה וזה", "אני מרגיש כך וכך" ולא יתנהגו בחוסר שליטה עצמית.
עכשיו, אני רוצה לאתגר אתכם טיפה יותר..עוד התבוננות:
"כוח גדול פנימי": הצד הקורבני או הצד האמוני שלנו "באים לידי ביטוי" בעקבות אילוץ פנימי. כלומר, "הכוח הגדול" שבועט אותנו למקומות לא נעימים לנו, וכופה עלינו נסיבות לא נעימות ולא בשליטתנו, יכול להיות לגמרי בתוכנו כמו התמכרויות, דפוסים לא נשלטים, עכבות, ערך עצמי ודימוי עצמי נמוכים, חוסר בטחון, ביישנות קיצונית, מוקצנות, מיניות מוגזמת ועוד מלא כאלה. האם נגיב אליהם באמוניות או בקורבנות? האם הם ישלטו בנו או אנחנו בהם ונעבוד ונשפר אותם?
"כוח גדול חיצוני": הצד הקורבני או הצד האמוני שלנו "באים לידי ביטוי" בעקבות אילוץ חיצוני.
לדוגמא מגפת הקורונה, פיטורים מהעבודה, מחלת קרוב משפחה, תאונת דרכים, מזג אוויר, רעייתנו, הילדים או האחים שלנו. האם נגיב אליהם באמוניות או בקורבנות? מי קובע את התגובות שלנו? הם או אנחנו?
ילדים צעירים, לא מסוגלים כמעט להיות אמוניים. גם בגלל קוטנם הפיזי וגם בגלל שכמות הדברים שהם שולטים עליהם היא מאד קטנה. לכן תחת לחץ גדול מדי, חינוך נוקשה מדי, סביבת ריבים בין ההורים או תחושת "עונשים כבדים על הכל" הם יפגינו אוסף התנהגויות אגרסיביות, אקטיביות ופאסיביות כדי להחזיר לעצמם שליטה, כמו יסרבו להתקלח ולצחצח שיניים, יישארו עם מוצץ ובקבוק בגיל מבוגר יחסית, ויתקשו להיגמל מחיתולים בלילה.
בגיל ההתבגרות אנחנו בין לבין. מצד אחד "רוצים להיות גדולים" מצד שני עדיין נהנים מחיבוקים והתרפקות על אמא וחום הקן המשפחתי. הגמילה מ"דואגים לי" והמעבר ל"אני דואג לי" היא קשה, יש מבוגרים רבים ש"נתקעים שם" וזו בעיה, כי "דוגמה אישית" היא הדרך הכמעט יחידה, לחנך את הילדים שלנו, אם אנחנו מתנהגים כילדים או כנערים...איך נבוא אליהם בטענות?
זיכרו - מותר להרגיש הכל, השאלה מה אני עושה עם זה..כיצד אני מגיב, מה אני אומר, באילו טונים, למי ומתי.
הכותב: אסף יערי, מטפל זוגי ויועץ לזוגיות מאושרת מוסמך (NYU)
ליצירת קשר, קבלת "הגדה של פסח" להדפסה, חינם למייל (צד ימין חב"ד, צד שמאל הסברים מפורטים לכל המשפחה), שאלות או קריאת מאמרים נוספים - 0548118400 או yaariasaf@gmail.com
חפשו בפייסבוק - yaari asaf.