אפרים פשוט מתחמק. איריס בטוחה בכך. מאז שהרופאה החליטה להעביר את הבירור למגרש שלו, הוא הפסיק להיות שותף פעיל במסע. והחליט שצריך לקחת פסק זמן מכל הערבוב הזה.
בואי, נלך למטפל בשיטת הרפואה הסינית, עיניו האפורות העמיקו שאול. 'איבדתי את האמון שלי ברפואה הקונבנציונלית.' הוא החווה בתנועת ביטול. 'כמה תסבלי?', הוא נראה טרוד.
איריס כבר ביצעה בדיקות הורמונליות אין-סופיות, מעקבי זקיקים, נטלה תרופות בצורת כדורים וגם למדה להזריק לעצמה, ולמרות זקיקים יפים ורירית פוטוגנית ביותר, ההיריון בושש לבוא. היא מותשת. ומיואשת. צילום הרחם שנדרש בעקבות האכזבות החוזרות ונשנות, למרות שנצפה תקין, רוקן את כוחותיה עד דק.
אז הגיע תורו. הוא יצטרך להיות חלק מהבירור. וכמה זה קשה. נדמה לאפרים שכעת עומדת על המאזניים כל מכלול הגבריות שלו. אם הבדיקה לא תהיה תקינה, מה זה אומר עליו כגבר?
וזאת הטעות.
להערכתי, היא נובעת מכך שהבנים, משחר ילדותם, לא מורגלים להבין את החלק המשמעותי שיש להם ביצירת ההיריון. הבנות, בטבעיות, מחוברות מאד לפוריות שלהן. מגיל אפס, נמצא אותן מחבקות בובות, משחקות באמא עם כרית בבטן או תינוק בעגלה, וזה חלק מעיצוב הזהות הנשית החיובית. היא דווקא פחות מתחברת למיניות שלה.
אצל הבנים, התהליך הוא הפוך. בגיל ההתבגרות, הגוף מתחיל לאותת ולדבר, והמיניות שלו נוכחת משמעותית בהווייתו, אך אין כמעט מחשבה או דיבור על האבהות העתידית. איך היא תיווצר? איזה חלק הוא ייקח בתהליך.
ואז, כשהרופאה בתמימותה, מפנה אותו לבדיקות, מתהפך עליו עולמו. לא מתאים לו. לפעמים יושב גבר חסון מולי, וברגע שההפניה נשלפת מהמדפסת, לאחר הכנה נפשית נאותה לכך, הוא מחוויר, נשימותיו דוהרות והוא מחפש אוויר.
איריס חסרת אונים. והיא קצת כועסת עליו. היא החזיקה מעמד ב'חלק שלה' של המסע, וכעת - הוא בוחר לפרק ציוד באמצע העלייה. היא לא מעוניינת ברפואה סינית. היא רוצה להתקדם - ומהר. הבעיה היא שככל שהיא לוחצת עליו, הוא נסוג עוד יותר. והיא צריכה את שיתוף הפעולה שלו. הם כעת במבוי סתום.
חשוב לדעת, שיש קשר קלוש בין 'גבריות' לבין הפיריון. יכול להיות גבר עם מופע 'נשי' והוא דווקא פורה מאד, ואף ליהפך. הקושי 'לבלוע' את הבדיקה הזאת, מעבר לעניין של הדימוי והמורכבות הזוגית והרוחנית, הוא בכך, שאין שום סממן חיצוני לכך שישנה בעיה.
המערכת הנשית מדברת. המחזוריות משקפת את תפקוד השחלות. דימום יתר עלול להצביע על בעיה רחמית. אבל המערכת הגברית היא אילמת. והיא כל כך מפתיעה ומבלבלת. ההפתעה היא שמקשה מאד על 'עיכול' של מציאת גורם זכרי במסגרת בירור אי-הפריון.
לאיש גם אין מפלט לכאבו. תשעה קבין נטלה היא. הוא לא רגיל לשתף, לא לחשוף חולשה או כאב. הוא צריך להיות החזק, התומך, מטען האנרגיה בזוגיות. קבוצות תמיכה לגברים שעוברים מסע אי הפריון נדירות ביותר.
בל נשכח את הקושי החברתי הכרוך בכך, דווקא אצל אפרים. איריס, יכולה להשקיע את כאבה בכרית הדומעת, ולהתנתק לזמן מה מכל המתרחש. אפרים חייב להתייצב שלוש פעמים ביום בבית הכנסת. ושם, ודווקא שם, מתרחשים כל הדברים השמחים.
בבית הכנסת מתקיימות הבריתות, הקידושים, עליית כל הנערים בשמחת תורה, הילדים המחופשים בפורים, עם איווחת הרעשנים, וחיבוקי הדוב של אב ובן בזמן ברכת הכוהנים. וזה צורב. אין לאפרים לאן לברוח. המפגש החזיתי עם היש רק מהדהד את המחסור.
יש טיפולים יעילים מאד לאי פריון הגבר. כמובן שבכל מקרה נידון לגופו. יש מצבים שימצאו את פתרונם בניתוחון, או בצנתור של ורידי האשך.. אחרים - יתאימו להשבחת הזרע. ויש והישועה תגיע בדמות ההפריה החוץ גופית. כמובן שיש צורך להיוועץ עם פוסק, ובמקרים המתאימים, להזמין השגחה הלכתית, כמו זו של משגיחות מכון פוע"ה.
כשאיריס פולטת את זעקת הגאולה, והמיילדת שלצידה מכריזה בחגיגיות- 'הנה לך בן', כל כאבי המסע המפותל מתפוגגים באחת. לאחר ניתוק חבל הטבור, טיפול ראשוני בתינוק וחימומו, נוטל . ונדמה שאף קירות החדר דומעים אתו.